גזע ישי תיח

מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' ס"ב הביאו הרב קהלת יעקב דר"ג ע"ג אות קע"ח דודאי אע"ג דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה עביד דמחיל בגו זמניה יע"ש. ואני מצאתי בתשו' הרשב"א ז"ל ח"ד שנדפס מחדש סי' ש"ו שכתב דכל תוך זמן חזקה אין אדם עשוי לפרוע וכן אין עשוי למחול אדם שא"כ הקובע זמן לחבירו ומת תוך זמן נטעון ליתומים שמא מחלת דהא טענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון ואלו בריש פ"ק דב"ב איפסיק הלכתא כר"ל דאמר אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו וגובה אפי' מיתמי וכו' עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שהכריח הרשב"א ז"ל דגם למחול חובו אין אדם עשוי למחול חובו תוך זמנו דלא כמהרימ"ט ז"ל. איברא דאיכא למשדי נרגא בראייתו של הרשב"א ז"ל דהא ודאי מחילה לא שכיח וכל דלא שכיח לא טענינן ליתמי

רצ"ג חזקה כל מה שיש בידו של אדם שהוא שלו. אפילו בגוי אמרי' לחזקה זו דכל מה שהוא בידו של הגוי הוא שלו הוא שקנה בדמי' מישראל או מן המלך שכבש את הארץ דכבוש הוה קנין כדמים ולא שהוא גזל בידו. כך למדתי ממ"ש הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"ג סי' מ"ב ממ"ש שם לפרש הירושלמי דשביעית ריב"ל הוה מפקד לתלמידיה לא תזבון לא ירק אלא מגננא דסיסרא וכו' יע"ש. אלא שצריך לעיין בזה בהא דאמרי' בסוכה ד"ל א"ל רב הונא להני אוונכרי כי זבניתו אסא מן הגוי ליגזו אינהו וכו' יע"ש מ"ש המפרשים ז"ל: מערכת אות הטי"ת בס"ד

רצ"ד טומאת אוכלין קי"ל דהוה בכבצה. ולדעת הרמב"ם ורש"י ז"ל היינו לענין שהאוכל יטמא אוכלין אחרים שנגעו בו הוא דבעינן שיהא באוכל המטמא כביצה אבל אם הוא פחות מכביצה אינו מטמא אחרים. אמנם לענין טומאת עצמו של האוכל מקבל טומאה אפי' שאין בו אלא כל שהוא. אבל התוס' ז"ל חולקים בזה וסברי דגם לטומאת עצמו אינו קבל טומאה אלא א"כ יש בו כביצה אבל אוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה כלל כמבואר בדבריהם פ' המצניע דצ"ה ד"ה אי לענין וכו' וכ"כ בכמה דוכתי

והנה הרב מ"ל ז"ל פ"ד מה' טומאת אוכלין אייתי בידיה תוספתא שהביאה הר"ש ז"ל פ"ח דפרה משנה ו' דתניא קדירה שהיא מלא' משקין טהורין וטורמוסין טמאין פחו' מכביצה נתונין לתוכה נתפחו ונעשו כביצה ה"ז אומר טמאני וטמאתיו ע"כ. וכתב הרב ז"ל דמתוספתא זו נראה כסברת החולקים על רבינו וס"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומא' אך לרבינו דמקב' טומאה בכ"ש לא שייך לומר טמאני וטמאתיו דהא קודם התפוח היה טמא אלא שלא היה מטמא וצ"ע א"ד ז"ל יע"ש. ולענ"ד אחר המחילה רבה דאין מהתוספת' הלזו סתירה לסברת הרמב"ם ז"ל דאף דאפי' כ"ש אוכל מקבל טומאה שייך שפיר לו' לאחר שנתפח טמאני וטמאתיו דהכי קאמר טמאני טומאה חמורה דקודם התפוח כיון שלא היה מטמא אחרים טומאתו קלה היתה וכטהור חשיב וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי"ג מאהלות משנה ה' וז"ל וכבר ביארנו פעמים שטומאת אוכלין בכביצה ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומא' אוכלין ולזה נחשבינהו כדבר טהור וכו' ע"כ. יע"ש. הרי דהגם שאעפ"י שאין בו כביצה טמא הוא טומאת עצמו כיון שטומאתו קלה דאינו מטמא אחרים כטהור יחשב. וא"כ שפיר קאמר בתוס' גם לדע' הרמב"ם טמאני וטמאתיו וכאמור כנלע"ד

רצ"ה טומאת אוכלין. נסתפק הרב מ"ל ז"ל פ"ד מה' טומאת אוכלין למ"ד דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומא' אם שני חצאי ביצה נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אי הוו טמאים. או דילמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קבל טומאה וא"כ כי יצטרפו אח"כ אינו מעלה ומוריד. וההיא דכתב רבינו בפ"ד מה' שאר אבות הטומאה דין י"ג פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאים מד"ס. אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבילה שהטומאה היא מצד עצמם ולא קבלו אותה ממקום אחר ולפיכך כל שיש כשיעור מצטרפין אף שבתחלה לא היה בו כשיעור. ופשיטא דאם צרף שני חצאי נבילה דמטמאים אבל בדבר המקבל טומאה מאחר ובשעת קבלתו לא היה בו שיעור נ"ל שאף אם טפח ועמד על כשיעור אינו מעלה ומוריד כלל תפיחה זו וכן אם צרף שני חצאי ביצה דינא הכי שוב ראיתי בתוספתא וכו' והדבר צ"ת א"ד ז"ל יע"ש

והנה מ"ש הרב ז"ל בתחלה דההיא דפחות מכזית מן הנבילה שתפחו וכו' דמטמא אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבילה שהטומאה היא מצד עצמם וכו' וסיים ופשיטא דאם צרף שני חצאי נבלה דמטמאים. אף שעיקר חלוקו דחלק