גזע ישי תטז

התורה לקיים במ"ע דהא בנדון דידיה הני ישובי' שהגיעו להם החתיכו' אחר שנצטמקו לא היה להם אתרוג אחר רק האי חתיכה דלית בו כשיעור וא"כ איך כתב הרב דפשיטא דאסור דכל פחות מכשיעור כאלו אינו הוא והא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ ה"נ הכא גם בחצי שיעור חייבים מן התורה בעלי הישוב ההוא לקיים מצות ולקחתם לכם אף שהחתיכה היא חצי שיעור ולברך עליו נמי יברכו כיון דהיא מצוה מן התורה. אלא מבואר דפשיטא ליה להרב ז"ל דגבי חיוב מצות עשה לא אמרינן חצי שיעור חייב בו מן התורה. ומן התימא על הרב מהריט"א והרב מהר"י חזן ז"ל שהאריכו בפרט זה ולא זכרו שרים לדברי הר"ב תה"ד ז"ל אלו

רפ"ו חובר חבר. אפילו לאסוף נחשים ועקרבים ע"י לחש אסור משום חובר חבר. כדאמר אביי בפ' ד' מיתות דף ס"ה האי מאן דצמיד זיבור' ועקרבא אע"ג דקא מכוין דלא ליזקו אסיר יע"ש

והנה בסנהדרין פרק חלק דק"א תניא לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ופירש רש"י ז"ל לוחשין לחישת נחשי' ועקרבים שלא יזיקו ואין בזה משו' צידה ע"כ יע"ש. ולפום ריהט' קשה טובא על דברי רש"י ז"ל דהאי כדי שלא וזיקו דכתב היכי דמי אי בשיש סכנה אפי' צידה גמורה שרי. ואי בליכא סכנה אפילו בחול נמי אסיר משום חובר חבר וכדאמר אביי בפ' ד' מיתו' כנז'. וכבר הקשה על רש"י הרב מהר"י אלפנדרי ז"ל בס' מרכבת המשנה הבאתי דבריו לעיל במערכ' האל"ף סי' א' יע"ש. ואני מצאתי להרמ"ה ז"ל בשיטתו לסנהדרין שכתב שם בפרק חלק וז"ל לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת שלא יזיקו אי קשיא לך הא דאמרינן בפ' ד' מיתות אמר אביי האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אע"ג דקא מכוין דלא ליזקו אסיר. לא קשיא התם כגון דקטר להו דלא לינשוף מדוכתיה אי נמי לחבוריה לדוכתא אחרינא והיינו לשון חובר דקרא ולשון צמיד' דנקט אביי דהוא מלשון צמיד פתיל ויצמד ישראל שהוא לשון דבוק וחבור אבל לעכובי' מלאזוקי שרי עכ"ד ז"ל יע"ש. ובכן תו לא קשיא מידי על רש"י. ז"ל דפר' חלק דס"ל לחלק להאי חלוקא דחלק הרמ"ה ז"ל ובהכי ניתו נמי פסקי מרן ז"ל בש"ע דבא"ח סי' שי"ח פסק להא דלוחשין לחישת נחשי' ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו וביו"ד סי' תע"ט פסק להאי דאביי דפרק ד' מיתות. אמנם לפי האי חלוקא דהרמ"ה ז"ל ניחא. ועיין לרי"ו נתיב י"ז ח"ה שכת' וז"ל מעשה שדים נחלקו בו הפוסקי' הרמ"ה כתב שהוא בכלל מעשה כשפים וכו' וה"ר אליעזר כתב דהמעשה שדים כגון להשביעם שיעשו חפצו במות' וכו' ולא מיקרי מעשה כשפים אלא בשלוקח דבר ועושה בו וכו' או ע"י לחש בלא השבעה אבל להשביע שדים מותר לכתחילה כמו שמצינו במשה שמא דמרך עלך וכדאמרי' לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת כדאמרינן בלהטיהם אלו מעשה שדים וכו' א"ד ז"ל יע"ש. וגם לפי דברי רי"ו זל אלו יש ליישב דברי רש"י ז"ל דפרק חלק כמובן. אבל יותר נכון בישו' דברי רש"י ז"ל במ"ש הרמ"ה ז"ל וכדכתיבנא. כנלע"ד. ועיין מ"ש עוד רי"ו בנתיב י"ב חלק ט' ותו לא מידי

רפ"ז חזקה לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא. נלע"ד דהיינו דוקא היכא דהאיסור ידוע ואין מקום להורות בו היתר אבל אי יש מקום להורות בו היתר לא אמרי' האי חזקה וטעמא רבה איכא למלתא דכיון דמורה היתר לעצמו נעשית לו כהיתר וכי עביד לה כדלא עביד איסורא דמי ליה לא יהיב דעתיה לשבוקיה ולעשות באופן אחר. כי ע"פ זה מינח ניחא לי הא דאמר ר"ן אמר רבה בר אבוה בבכורות נ"א דנחשדו כהנים אפטרי חמורים ופרכי' פשיט' ומשני' מ"ד ה"מ היכי דמוחזק לן דמקרי ועביד אבל בסתמא לא קמ"ל דמורו ביה היתרא ופרש"י וז"ל דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו הוא שלו למה לין לפדותו ע"כ. וראיתי להרב מהריט"א ז"ל בספרו הבהיר הלכות יו"ט די"א ע"א שהקשה דבפ"ח אמאי חשידי כהנים שלא לפדותו כיון דיכול לפדותו וליהנות מפ"ח בהיתר דלא מצינו אפילו מי שנחשד בדבר אחד דשביק היתרא ואכיל איסורא דכל היכא דאפ' לו לעשות בהתר עושה וכמו שמתברר בפ"ק דחולין ד"ד אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות וכו' מ"ט כיון דאיכא היתרא וכו' ומתבאר התם בסוגייא דאפילו באיסורא דרבנן אמרי' הכי וכ"ש באיסורא דאורייתא דל"ש היתרא וכו' וקי"ל כרבא וכיוצא לזה אמרי' בע"ז דל"ט ע"ב יע"ש וא"כ הכא אמאי חשדינן ליה לכהן דשביק התירא ואכיל איסורא היפך החזקה אשר השרושונו חו"ל דמדה היא בתורה דל"ש איניש התירא ואכיל איסורא ובשלמא בדהוחזק בכך דאיתרמי דעבר עבירה בפ"ח קודם פדיון א"ש כיון דהא איתרע חזקתיה דחזינן ליה דשבק התירא ועבר איסור אבל לר"ן דקמ"ל דחשודים הם אפי' בסתמא דמורה בה התירא הדבר קשה דלמה יהיו חשודים על כך מסתמ' כיון דאית לן חזקה אלימתא דל"ש התירא