גזע ישי תיד

בעשותה אחד ולא שנים כי אם כששניהם שוים אבל כשהאחד לאו בר עונשין אפשר דלא מיעט קרא מטעם דעליה דידיה רמיא שלא יניח שיעשה ע"י מלאכה בשבת כיון שהשני אינו מוזהר על כך ולא איכפת ליה אם תעשה המלאכה אם לאו וכעת לא מצאתי גילוי לזה א"ד ז"ל יע"ש

ולענ"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר נ"ל דאין כאן מקום ספק כלל אלא הדבר פשוט דגם כשאין שניהם בני חיובא אלא הא' נכרי או קטן כל שז"י וז"י ועשו המלאכ' בין שניהם הגדול והקטן או הישראל והנכרי פטו' הישראל או הגדול. ואמינא לה ממ"ש רש"י ז"ל שם בטעמא דר"י דפוטר בז"י ז"י משום דלאו אורחיה בהכי אבל בזה אינו יכול וזה אינו יכול דאורחייהו להוציא בשנים בהא סבי"ל לר"י כר"מ דחייב יע"ש ועיין עוד שם דצ"ה ע"א ברש"י ד"ה וחד וז"ל ומיהו ז"י וז"י הוא דממעט דלאו אורחיה למעבדה בתרי יע"ש. הרי דטעמא דממעטינן ז"י וז"י משום דכיון דז"י וז"י לאו אורחיה למעבד בתרי ולפ"ז ממילא אתה למד דאף דהאחד בר חיובא והאחד לאו בר חיובא דהבר חיובא פטור כיון שעשאה עם אחר ולא הויא מלאכה כאורחה דע"כ לא חייבה תורה על עשיית מלאכה בשבת אלא כשעשאה כי אורחיה. ותו דהא לר"י דפוטר בז"י וז"י משום דלא הוה כל אחד ואחד אלא מסייע ומסייע אין בו ממש וכמ"ש רש"י שם ד"ה מפני שיכולה לעמוד על שלשה הילכך כל אחד ואחד הו"ל רביעי ואינו אלא מסייע וסתמא כר"י דזה יכול וזה יכול קרי מסייע ע"כ יע"ש. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סימן כ"ח יע"ש. וכיון דכל שז"י וז"י דפטורין הוה משום דכל אחד ואחד אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש א"כ מה לי בשעשאוה שנים דתרוייהו בני חיובא או אחד בר חיובא והשני נכרי או קטן. ועם שנראה מזה שכתבתי פשוט דאף באחד בר חיובא ואחד לאו בר חיובא פטור הבר חיובא. נ"ל עוד להביא ראיה מפורשת ממ"ש התוס' ז"ל שם דצ"ד ע"א ד"ה שהחי נושא את עצמו שהקשו שם עלה דתניא התם המוציא בהמ' וחיה ועוף לר"ה בין חיין ובין שחוטין חייב ר' נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיין פטור שהחי נושא את עצמו וכתבו התוס' זל ותימא לר"י למה פטור דאי משום שהחי מיקל עצמו וכו' ואי משום דשנים שעשאוה פטורין הא הוי ז"י וזא"י שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפי' היה מת וכו' יע"ש. הרי דאף בנושא בהמה חיה ועוף אי לאו משום דהוי ז"י וזא"י הוה ניחא שפיר דיהיה הנושאן פטור משום דהו"ל שנים שעשאוה דפטורין אע"ג דהנושאן הוא בר חיובא והבהמה או החיה ועוף דגם כן נושאים עצמם לאו בני חיובא נינהו וכ"ש נכרי או קטן הרי לך בהדיא דכל שז"י וז"י אף דהאחד בר חיובא והשני לאו בר חיובא כגון בהמ' וכ"ש נכרי או קטן הו"ל שנים שעשאוה ופטור הבר חיובא וזה ברור

ר"פ זונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת לו כ"כ הרמב"ם ריש פי"ח מה' איסורי ביאה יע"ש בה"ה

נסתפק הרב מ"ל ז"ל פי"ט מה' איסורי ביאה ריש דין ה' דאפשר דשם זונה לא חל בפסולי קהל דדוקא בישראלית שמותרת שייך לומר שאם נבעלה לאסור לה דנעשית זונה אבל מצרית ואדומית שהם פסולי קהל אפשר דלא חל עליה שם של זונה. ובגמ' פ' י' יוחסין דע"ז שאלו דהיכי חל איסור זונה על גרושה וחללה ותירצו אמר רב חנא בר קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל. והכונה שזו היתה אסורה דוקא לכהן וזנתה ושם זנות פוסל אף בישראל נתוסף איסור אף לכהן. אבל פיסולי קהל שהם אסורים לכהן אין שם של זונה חל עליהם לאוסרה לכהן. אלא שקשה לזה מ"ש ה"ה ואם בא על הממזרת הרי הולד פסול ואמאי לא קאמר דשם זונה לא חל על הממזרת שהיא מפסולי קהל וכי תימא דעדיפא מינה קאמר דהיינו שהולד פסול מ"מ היה לו לומר טעם כולל גם למצרית ולאדומית. ומ"מ הדין נראה נכון בעיני וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה. גם עיקר הדין דהיינו כהן שבא על מצרית שניה שיהיה הבן כהן גמור לא מצאתיו מבואר א"ד ז"ל יע"ש

ולע"ד נראה להביא ראיה לדין זה מהא דתנן ריש פרק הבא ע"י דנ"ג ע"ב וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה וכו' ממזרת ונתינה לישראל ופרש"י ממזרת ונתינה לאו אפסולה לכהונה. קאי דהא פסולה וקיימה ולענין תרומה דבי נשא נמי ליכא למימר ועוד ביאת כשר מאי מגרעה לה אלא לענין העראה נקט ולמילקי ליה האי ישראל בהעראה כגמר ביאה ע"כ יע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו שם ז"ל ממזרת ונתינה לא שייך בה פסולה בביאה זו דאלו לכהונ' פסולה וקיימא אפי' לקהל ישראל וכו' אלא לאיסורא