גזע ישי תיב

ומרא' וריח שרי לכ"ע כדכתב מהרי"ל ז"ל בהנאת בהמתו דעדיפא מהנאת שטיחת אבדה לצורכה דאינו רק כבוד שמתכבד בעיני האורחין. ומאי פריך הש"ס מהא דאבדה הא על כרחין דלאו משום כונה היא. אלא מוכח דגם בהנאה דלאו הנאת גופו ממש כהנאת קול ומראה וריח אסירה במתכוון ולהכי פריך מהא דאבדה. ושפיר מייתי החכם שבדורו של מהרי"ל ראיה לאסור להאכיל חמץ לבהמת חבירו שלא מדעתו מהא דהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ואיך כתב מהרי"ל ז"ל דלאו ראיה היא. ודוחק לומר דהנאה זו דמתכבד בעיני האורחין חשיב הנאת גופו כהנאת קול ומראה וריח דהא ודאי דלא הוה הכבוד הנאת הגוף כהנאת קול ומראה וריח. ומהרי"ל ז"ל כתב דלא אתמר הא דאיסור הנאה הבאה לו לאדם בע"כ אלא דוקא בהנאה הגוף כיוצא דקול ומראה וריח דאתמר התם. ויש ליישב קצת ועדין צל"ת

רע"ד הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. היינו לגבי ממון אמרינן שאדם נאמן לחובתו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואע"פ שאנו יודעים שהוא משקר וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' קי"ג סעיף ב' אבל זהו ודאי אינו מועיל לאפקועי איסורא בשביל שקר שלו דהגע עצמך אם ילוה ישראל מחבירו ויתן לו רבית ויאמר לו הריני מודה שמעות אלו הם של גוי אם יעלה על הדעת שע"י זה יהיה מותר למלוה ליקח הרבית אלא שאין סברא כלל בזה להתיר האיסור בשביל השקר שהוא מפורסם. כ"כ הר"ב ט"ז ז"ל בי"ד סי' קס"ד סוף סקי"ד. ועמ"ש על דבריו בנקודת הכסף. ועיין להרב מהר"י אלפאנדרי ז"ל בס' מוצל מאש סי' יוד במה שנסתפק בלולב ביום א' דבעינן לכם במי שהודה ואמר זה הלולב הוא של ראובן אי מהני לצאת בו אע"ג דידעינן שאינו שלו דכיון שהודה הוי שלו יע"ש. ולפי דברי הרב ט"ז ז"ל הנז' משמע דלא מהני לענין זה ה הודאתו. ועיין להרב חיד"א ז"ל בברכ"י ח"מ סי' מ' אות ב' באורך

רע"ה הודאת בעל דין כמאה עדים דמו. אפשר לומר דלא שייך לומ' הודאת בע"ד וכו' לא כשהתובעו מכחישו בטענת ודאי והוא יודע האמת שהוא חייב לו משא"כ בשאינו יודע בודאי אלא שאומר שאינו רוצה להאמינו. כ"כ הגאון רש"ל ז"ל בתשו' בסי' צ"ט ועיין שה"ג בשם ריא"ז פרק אזהו נשך דק"ה ע"א דנראה שפסק הפך מזה שפסק רש"ל שם בנדונו יע"ש ודוק

רע"ו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי הני מילי הודאה שלאחר תביעה אבל הודאה בלא תביעה לא. כ"כ הרדב"ז ז"ל בישנו' סי' קס"ג. וצ"ע בההיא דאמרי' בב"ב בההיא דאיסור גיורא עיין בס' מוצל מאש ובס' ברכ"י שרמזתי לעיל סי' רע"ב: מערכת אות הוי"ו בס"ד

רע"ז ודוי מעשר. כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכו' מעשר שני דבין לפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות. והראב"ד ז"ל שם השיג עליו וכתב דזה שבוש שהודוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית ע"כ. והר"ב כ"מ ז"ל כתב דאפשר דדעת הרמב"ם שכיון שהוא חייב לבער אפי' שלא בפני הבית למה ימנע מלהתודות דאי משום לפני ה אינו מוכרח דבכל מקום הוה לפני ה' היכא דליכא מקדש או בדיעבד ע"כ יע"ש

והנה בספר הלכה למשה להרב מהר"מ אמארלייו ז"ל בח"א בלקוטים שבסוף הספר כתב דשמע מקשים משמיה דמהר"ח עשאל ז"ל על דברי הרמב"ם והכ"מ ז"ל הנז' מהא דאמרי' בר"ה דכ"ז ע"א דבמקדש היו תוקעין בר"ה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין אבל בגבולין אין תוקעין אלא בשופר לבדו בלא חצוצרות משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא יע"ש. דמשמע מסוגיא זו דלפני המלך ה' הוא דוקא דרצ"ל במקדש ולא בגבולין. ואילו גבי ודוי מעשר דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך כתב הרמב"ם בהלכו' מעשר שני דבין לפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות וכתב מרן הכ"מ ז"ל שם דבכל מקום הוי לפני ה' היכא דליכא מקדש או בדיעבד. ולומר דיש לחלק משום דכתיב התם לפני המלך ה' משא"כ הכא דכתיב לפני ה' ולא כתיב המלך אינו מוכרח כלל דבכל מקום הוי לפני המלך ה' ומאי דקרי אותו התם מלך משום דמיירי בר"ה דהוא מלך יושב על כסא דין. ותירץ הרב מהר"מ אמארילייו ז"ל דלעולם דבכל מקום אמרי' לפני ה' לאו דוקא ושאני הכא בר"ה משום דאית לן קרא אחריתי דנראה דלא בעינן אלא שופר דכתיב בתהלים עצמו תקעו בח' שופר וכו' ודרשו התם בתלמודא בפ"ד דל"ד דלתנא דיליף ג"ש ממדבר מה התם חצוצרות אף