גזע ישי תיא

על דע"ב וכו' אמרי' אף בהפקר כן שדי מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום וכו' וכתב הרשב"א שם דה"ט דלרבנן גבי הפקר נמי הוי ספק תנאה וכו' הרי מתבאר מן הירושלמי הנז' דיש תנאי בהפקר וכו' יע"ש שנדחק ליישב. ולענ"ד לאו קושי' היא דאיכ' למימ' דש"ס ירושלמי הכי קאמר דלרבי תנאה הוה ודאי והלכך הוה הפקר מיד ואף שלא יתקיים התנאי משום דכיון דאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח התנאי בטל. ולרבנן כיון דמספקא להו בחזרה מגורשת ועיקר הדבר דדימו בירוש' הפקר לגט אינו אלא לומר דלא הוה כמתנה דלא פליגו בה אלא דגם בהפקר שייך לומר דשיורא הוא כמו בגט והלכך פליגי בהפקר כמו בגט אבל לענין דלגבי הפקר לדעת רבי אפי' לא נתקיים התנאי הוי הפקר אין ה"נ דלא דמי הפקר לגט מטעמא דהוה תנאי בדבר שא"א לקיימו ע"י שלי' וזה ענין אחר בפני עצמו ואין לו ענין להאי פלוגתא דאיירו בה השתא הכא רבי ורבנן כנ"ל ודוק

אך לדידי קשיא לי לפום ריהטא מהא דקי"ל דאפטרופוסין של יתומים תורמין וכו' וכתבו התוס' בפ' השולח דמדין הפקר ב"ד הפקר נגעו בה שהב"ד הפקירו התבואה של היתומים וזכוהו להאפוטרופסין יע"ש. והא הב"ד אינו אלא כשלוחן של הקטנים ואיך מועיל הפקר של הב"ד הא אין הפקר ע"י שליח ועיין מהריק"ו שורש נ"ב דמ"ו ע"א ועיין מ"ש הרב מהריט"א בס' קהלת יעקב די"ד ע"ד ד"ה וא"כ וכו'. וכן איכא לאקשויי בכל מקום שאמרו הפקר ב"ד הפקר דאיך מועיל הפקר הב"ד לפי דברי הר"ן דאין הפקר ע"י שלי'. ויש ליישב

רע"ב הפקר ב"ד הפקר. כתבו התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד הפקר דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר היכ' דבתר הכי מוקמת ליה זימנ' אחריתי ברשותיה יע"ש. וכתב המ"ל פ"ב מה' קרבן פסח דין י"ג דצ"ט ע"א שדברי התוס' אלו מוכרחין והק' מכח סברתם הלזו קושיא חזקה על הרב לח"מ יע"ש. והרב מהריט"א ז"ל בספר קהלת יעקב ד ע"ג וע"ד העלה שכל הראשונים פליגי על סברת התוס' דיבמות הנז' ממ"ש ג גבי אפטרופוס דב"ד הפקירו פירות היתומים וכו' יע"ש. ולדידי אי מהא לא שמיה מתיא דיש לחלק בין הפקר ב"ד דמפקרי ומזכי לאחר וחוזרין ומזכין להבעלים הראשונים. להפקר כה"ג דתרומה דמיירו בה התוס' ביבמו' דכיון שלא זכו לאחר אלא הוא הפקר וחוזר לבעלים כבתחילה לא אמרינן בכה"ג הפקר ב"ד הפקר. אמנם מדברי הרשב"א ז"ל בחי' לשבת לדף י"ח גבי הא דאמרינן התם דגיגית אפקורי אפקריה שכתב דהוה מטעם הפקר ב"ד הפקר יע"ש מוכח דחולק אהאי סברא דהתוס' דיבמות דהא הא דגיגית בשבת הוה דומיא דההיא דתרומ' ואפ"ה אמר מר הרשב"א ביה האי טעמא דהפקר ב"ד הפקר

רע"ג הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אפליגו בה אביי ורבא פרק כל שעה דכ"ה ע"ב לאביי מותר ולרבא אסור. ואמרינן התם אפשר ולא מכוין ולא אפשר וקמכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר לא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאפשר לו ליבדל ולא מכוין ליהנות. ואיכא דאמרי אפשר ולא מתכוון היינו פלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוון לא אפשר ולא מכוון כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי דלא אפשר וקא מכוין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כונה כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי אליבא דר"י דאמר ל"ש מתכוון ל"ש אינו מתכוין אפשר אסור יע"ש כל הסוגיא. ופסק הרמב"ם זל פי"ד מה' מאכלות אסורות כרבא וכלישנא בתרא

והנה בתשו' מהרי"ל ז"ל ריש סי' קס"א ראיתי שכתב וז"ל ולהאכיל לבהמת חבירו חמץ שלא מדעתו שאינו שלו הבאת ראיה לאסור מהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. מזה אין ראיה דהתם בהנאת הגוף מיירי כדמייתי עלה מקול ומראה וריח וכל שגופו נהנה וכן חלקו לענין שבת עכ"ד ז"ל יע"ש. ולפום ריהטא ק"ל על האי סברא דאסבר לן מר מהרי"ל ז"ל לחלק בין הנאת הגוף לאינו הנאת הגוף מהא דפרכינן התם דכ"ו ע"ב מהך דאבדה לא ישטחנה לא ע"ג מטה ולא ע"ג מגור נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה לא ע"ג מטה ולא ע"ג מגוד בין לצורכה בין לצורכו ופרש"י נזדמנו לו אורחין וכו' אלמא אע"ג דלצורכה הוא והיינו לא אפשר הואיל ומתכוון להתכבד בשל חבירו באורחין חשיב ליה גזל ואסיר ומשני לאו משום כוונה הוא אלא משום דבשטיחה זו קלי לה כלומר מאבדה בידים אי משום עינא בישא אי משום דילמא אורחין גנבי נינהו יע"ש. והשתא אם איתא דבאיסורי הנאה דאסיר אפי' הנאה הבאה לו לאדם בע"כ הוה דוקא כשנהנה גופו ממש דומיא דקול ומראה וריח. א"כ הכא באבדה בשוטחה לצורכה הגם שנהנה במה שהוא מתכבד בה באורחין. הרי אינו הנאת הגוף כהנאת קול ומראה וריח. דאין כאן רק הנאת חוץ מגופו דהוא מה שמתכבד בעיני האורחין ובהנא' שאינה הנאת הגוף כהנאת קול