גזע ישי תט

הוי הסח הדעת יע"ש. ועמ"ש בספר תמים דעים סי' רמ"ה דע"ז ריש ע"ד בשם הראב"ד ז"ל וז"ל אמר אברהם בירוש' פירשו הטעם משום הסח הדעת וכו' ומשום הסח הדעת בידים קאמר לה כדאמרי' ביומא הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחת וכו' אלמא כל היכא דאיכא הסח הדעת צריך נט"י ושינה נמי כיון דמשוי לה להסח הדעת צריך נט"י ע"כ יע"ש הרי שכתב הראב"ד דשינה הוה הסח הדעת וצריך נט"י וזה כמ"ש מרן הב"י ז"ל בשמו סי' הנז' דכתב דהישן בתוך הסעודה הוה הסח הדעת. ועמ"ש התוספות בשם ר"ת בברכו' די"א ע"ב ד"ה שכבר ובטור א"ח סי' מ"ז ובש"ע שם סעיף יו"ד לענין ברכת התורה דאין בשינה הסח הדעת יע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' ביאת מקדש דין ג' כתב אין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם א' מקדש בבקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה והוא שלא יצא מן המקדש ולא ישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו ואם עשה א' מארבעתן צריך לחזור ולקדש ע"כ. וכתב שם מרן ז"ל בכ"מ דמ"ש ולא ישן וכו' דסתם ישן מסיח דעתו עכ"ד ז"ל יע"ש הנה שכתב מרן הכ"מ ז"ל בפשיטות דשינה הוה הסח הדעת. וכבר תמה עליו הר"ב חזון נחום פ"ב דזבחים משנה א' דף ה' ע"א ממ"ש הוא עצמו בב"י בא"ח סי' מ"ד בשם הרא"ש והר"י גבי ישן בתפילין דשינה לא הוה הסח הדעת יע"ש. וכדי ליישב בעד הכ"מ ז"ל צ"ל דלאו בכל מקום אמרו הרא"ש והר"י דאין השינה הסח הדעת. אלא גבי תפילין וכן גבי בה"ת וכיוצא. אבל לענין קידוש ידים גם השינה הוה הסח הדעת. ועיין ביומא דף ח' ריש ע"א ובתוס' ישנים שם ד"ה תפילין

רס"ג הדחה. לא שייך הדחה אלא בגוף האיסור עצמו כשמתדבק בכלי וצריך הדחה להוציא האיסור מעליו. אב בטעם הבלוע שאינו יוצא אלא ע"י חמין לא אשכחן בשום דוכתא שיצריכו בו הדחה. כ"כ הרא"ם ז"ל שעל הסמ"ג הלכות חמץ

רס"ד הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפר' כדאיתא בנדרים דל"ה ע"ב יע"ש. וכתב הר"ב חק נתן במנחות דע"ג דגם עולה ושלמים א"צ דעת יע"ש. ועיין בערכין פרק משקלי עלי דף כ"א ע"ב ובתוס' שם ד"ה מאי דמבואר דגם עולה. ושלמים צריכין דעת יע"ש

רס"ה הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל. היינו מדעת הגזבר אבל שלא מדעת הגזבר אינו יכול לחללו. שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ס"ג: ך

רס"ו הקדש לא חייל אפחות משו"פ. לדעת רש"י בגיטין די"ב ע"ב אפי' אי אקדיש בפירוש פחות משו"פ לא חייל ההקדש אבל לדעת התוס' והרמב"ן והרשב"א ז"ל שם דוקא בסתם לא חייל דאמרי' דדעתו דוקא אשו"פ אבל אי אקדיש בפירוש פחות משו"פ חייל ההקדש. ועמ"ש הרשב"א בחי' לגיטין דל"ה ד"ה במי שנשבע באמת ודוק

רס"ז הקדש בדק הבית. כתב הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תקס"ג שכל מקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר ל' יום לא אמר כלום. לפי שהנותן לחבירו מעכשיו ולאחר מיתה קי"ל גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה. אבל לגבוה והקדש אי אפשר לומר כן לפי שאי אפשר שהאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אלא א"כ שייר מקום היניקה יע"ש

והנה הרב בני אהרן ז"ל סי' כ"ב רצה לחלק בין הקדש בדק הבית להקדש עניים דלא אמרה הרשב"א אלא בהקדש ב"ה דאיכא איסורא ביניקת שדה הקדש אבל בהקדש עניים דמסתמא ליכא איסורא ביניקה שפיר איכא למימר דמצי להקדיש גופא מהיום ופרי לאחר מיתה. ושוב דחה הרב ז"ל סברא זו מכח הראיה שהביא הרשב"א ז"ל מהפקר דמזה משמע דאפי' בהקדש עניים הדין כך דכפי הנראה לדעת רבנן אם הפקיר השדה. מעכשיו ולאחר ל' יום אינו מופקר וה"ט את"ד ז"ל יע"ש. ואני מצאתי לרבינו ירוחם ז"ל חלק אדם נתיב י"ט סוף ח"א שכתב וז"ל המקדיש שדה ושייר פירות לעצמו לא אמר כלום דגוף להקדש ופירות להדיוט לא אפשר כן דקדק הרשב"א פרק המוכר הבית מההיא דהמקדיש שדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וכו'. ונ"ל דבהקדש עניים דבריו קיימים עכ"ד ו"ל יע"ש. הנה שכתב רי"ו ז"ל בפירוש ע"ד הרשב"א ז"ל דנ"ל דבהקדש עניים דבריו קיימים ותמהני טובא על הרב בני אהרן ז"ל דהעלה להפך ולא זכר שר לדברי רי"ו זל. ועמ"ש ע"ד הרב בני אהרן זל הרב מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דקי"ג ע"ג. ועיין במה שאכתוב לקמן בסי' שאח"ז ובמקום אחר הארכתי בזה

רס"ה הפקר. המפקיר קרקע ושייר פירותיו לעצמו הפקרו בטל הוא דאי אפשר שיהא הגוף מופקר לאחרים ופירותיו לבעלים וכיון שכן הרי ההפקר בטל