גזע ישי תח

ע"ב דמתנת שכ"מ מדרבנן בעלמא היא דהכי אמרי' התם להדיא אמר ר"ן מתנת שכ"מ מדרבנן בעלמ' היא שמא תטרף דעתו עליו. ומאי דאמרי התם לעיל ע"א מניין למתנ' שכ"מ שהיא מן התורה וכו' לאו מן התורה דוקא קאמר דהא ר"ן גופיה. הוא דאמר התם הכי איהו הוא דאמר הכא דמדרבנן בעלמא היא וכמ"ש התוס' שם יע"ש. ולכן אני תמה מאוד על מה שראיתי בתשו' רבינו ישעיה הראשון ז"ל הובא' תשובתו בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ל"ו שכתב על מאי דאמרי' בפ' יש נוחלין ובסנהדרין שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין וז"ל ומסתברא דההיא מיירי בדאוריית' דהא יליף לה מקרא דביום הנחילו את בניו אי נמי בלא קנין וכמ"ד מתנת שכ"מ דאורייתא עכ"ד ז"ל יע"ש. והוא תימא דנראה דליכא שום מ"ד דיסבור דמתנת שכ"מ הוה דאורייתא דהא דאמר ר"ן מניין למתנת שכ"מ שהיא דאוריית' ע"כ לאו דוקא מן התורה ממש וכמו שהכריחו התוס' הכרח גמור מדברי ר"ן גופיה כנז'. ועיין לה"ה פ"ה מה' זכיה ובתוס' יבמות דצ"ט ד"ה כתב ובכ"מ פ"ג מה' סנהדרין ובמ"ש הרב מהר"י אלגאזי ז"ל בס' ארעא דרבנן אות: ת"י. ותו לא מידי: מערכת אות הה"א בס"ד

רס"א הפקר בשבת. כתב הרב המאיירי ז"ל בחי' לשבת לדקכ"ז וז"ל ממ"ש בסוגיא זו בענין דמאי דאי בעי מפקיר נכסי והוי עני וחזי ליה למדנו שמפקירין בשבת ואע"פ שאמרו אין מקדישין אינו דומה שההקדש כעין מכר היא וכמ"ש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אבל הפקר אין כאן שנוי רשות ואפי' זכה אחר מאליו הוא זוכה א"ד ז"ל יע"ש. אבל תרב פר"ח ז"ל בה' פסח סי' תל"ד כתב בפשיטות דביו"ט משמע ודאי דאסור להפקיר וכההיא דתנן אין מקדישין ואין מחרימין וטעמא משום גזרת מקח וממכר יע"ש. וקשה עליה מההיא סוגיא דשבת דאמרי' דאי בעי מפקיר וכו' דמוכח מינה דשרי להפקיר בשבת וכדהוכיח מינה הרב המאירי ז"ל: אי

איברא דראיתי להרמב"ן זל בחי' לפסחים שכתב בריש פסחים להשיג על מ"ש ר"ת דבטול חמץ הוה מדין הפקר דהלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת כענין ששנינו אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין משום מקח וממכר א"ד ז"ל יע"ש הרי שרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כתב כדברי הרב פר"ח ז"ל. וצריך לדעת מה יענו שפתי צדיק הרמב"ן ז"ל להאי סוגיא דשבת פרק מפנין הנז' דמוכח מינה דשרי להפקיר בשבת. והנה הרב שער המלך ז"ל בה' לולב דצ"ז ע"א הביא בשם הריטב"א ז"ל בשיטתו לשבת שכתב דף ק"ך וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע"ג דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאבוד ולא מחזי כקנין ע"כ. ותהי עליו הרב שעה"מ ז"ל מהך סוגיא דפ' מפנין הנז' וממאי דאמרי' עוד בשבת דקל"א ע"ב דאם צייץ טליתו בשבת חייב חטאת לר"א משום דבידו להפקירו. ולזה כתב הרם דודאי לק"מ דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאוריית' יכול להפקירו משו"ה חייב עליו חטאת אך קמייתא קשיא ואולי יש לחלק דלא כ' הריטב"א דאסור להפקיר בשבת אלא דוקא בשכונתו שיזכו אחרים כההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה דמקנה קנין בשבת משא"כ בכל הני דאין כוונתו ורצונו שיזכו בו אחרים בהפקר זה דאדרבה טפי ניחא ליה שלא יזכו בו אלא כל מגמתו שיוכל לאכול הדמאי או לצאת י"ח בו בהא ודאי שפיר דמי א"ד ז"ל יע"ש. ולדברי הרמב"ן ז"ל לא יכון חלוק זה בישוב דבריו שהרי בטול חמץ נמי אין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים אלא כל כונתו כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ואפ"ה כתב הרמב"ן ז"ל דאי הוה בטול מטעם הפקר לא הוה שרי לבטל חמץ בשבת ויו"ט משום דאסור להפקיר בשבת. ויראה לי ליישב לדעת הרמב"ן ז"ל הך סוגיא דפרק מפנין דאע"ג דאסור להפקיר בשבת מ"מ כיון דאין איסורו אלא מדרבנן וגם דמאי לא' הוי אלא מדרבנן דהו"ל תרתי דרבנן הרי הדמאי כעין הא דאמרי' לענין הכנה טבל מוכן הוא אצל שבת דאי עבר וכו' ועמ"ש התוספות בפרק מפנין שם ועיין להרב מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דף. ועיין בס' דרך המלך דף ס"ב מ"ש בענין זה באורך. ויש לי להשיב על הרבה מדבריו ואין להאריך

רס"ב הסח הדעת כתב הטור ז"ל בא"ח סי' מ"ד דשינה לא חשיב הסח הדעת ולכן מותר לישן בתפילין שינת עראי דלא חשיב הסח הדעת אלא כשהוא עומד בקלות ראש יע"ש. וכ"כ רבינו יונה והרא"ש ז"ל יע"ש. והרב ב"י זל כת' בסס"י קע"ח בשם הראב"ד ז"ל דהישן בתוך הסעודה