גזע ישי תז

כנלע"ד ותו לא מידי

רנ"ח דמאי פירות עם הארץ הם דמאי וחייבין במעשרות אבל תרומה גדול' א"צ להפרי' מדמאי דגם עמי הארץ זהירי להפריש תרומה גדולה

ונסתפק הרב מ"ל ז"ל פ"ט מהלכו' מעשר דין א' במוכר סתם ולא אמר שהן מעושרים אם חייב הלוקח להפריש תרומה גדולה דאפשר דע"כ לא אמרי' דלא נחשדו על ת"ג אלא באומר מתוקנים הם אבל במוכר סתם ניהי דלא נחשדו על ת"ג מ"מ אפשר דלא הפריש מהם כלל וסבור שהלוקח יפריש. או דילמא כל שנתן סתם מסתמא הפריש ת"ג דאי לא לא היה נותן לפי שהיה חושש שמא הלוק' יהא סבור שנתקנו ויאכלם בטבלם. ורצה הרב ז"ל להוכיח מדברי הר"ש ז"ל דפ"ב דמכשירין עלה דהמוצא פירות בדרך וכו' דבלוקח סתם צריך להפריש ת"ג. ושוב מסיק בהוכחה מדברי הרמב"ם ז"ל בפירושו שם וממ"ש הרע"ב שם על מתניתין דאוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו וכו' דאף בלוקח סתם א"צ להפריש ת"ג יע"ש. והרואה שם מ"ש הרב תוי"ט ז"ל יראה וישפוט דאין הוכחתו מדברי הרמב"ם והרע"ב ז"ל מוכרחת. ולענ"ד נרא' להוכיח הוכחה גדולה דאף בלוקח סתם א"צ להפרי' ת"ג ממ"ש הר"ש ז"ל פ"ד דחלה משנה ו' עלה דתנן התם חלת דמאי וכו' דתמה עלה הר"ש ז"ל דמה היא חלת דמאי אי בלוקח עסה או לחם מע"ה היכן מצינו שנחשדו ע"ה על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומ"ש חלה. ונדחק לאוקמה בלוקח תבואה מע"ה וטחנה ואפאה יע"ש. ואם איתא דבלוקח סתם מע"ה חייב להפריש ת"ג וחלה מאי קשיא ליה להר"ש ז"ל הא משכחת לה שפיר חלת דמאי בלקח עסה או לחם מע"ה בסתם דבכה"ג חייב להפריש ת"ג וחלה. אלא מוכרח דאף בלוקח מע"ה סתם א"צ להפריש ת"ג וחלה. ולכן שפיר הוצרך הר"ש ז"ל לידחק ולאוקמה בלוקח תבואה וכו'. ותמה אני על הרב מ"ל דרצה ללמוד מדברי הר"ש דמכשירין דבלוקח סתם צריך להפריש ת"ג ולא זכר שר דברי הר"ש דחלה שכתבנו דמוכח להדיא מדבריו דגם בלוקח סתם א"צ להפריש וכדכתיבנא. גם בש"ס ירושלמי פ"ה דמעשרות דאמרינן התם אמר ר"י וכי ע"ה גבי תרומה לאו כחבר הוא וכו' יע"ש. מבואר דגם בסתם שלא אמר שהפרי' א"צ להפרי' ת"ג משום דע"ה לגבי ת"ג כחבר הוא יע"ש ודוק

שוב מצאתי ראיה מפורשת דגם בסתם א"צ להפרי' ת"ג מש"ס דילן בב"מ ד"ץ ע"א מהא דהוה בעי' לשנויי הא דרמינן התם מעשר אמעש' ותרומ' אתרומ' כאן בתרו' ודאי כאן בתרומ' דמאי ופרכינן עלה בשלמא מעשר דמאי איכא אלא תרו' דמאי מי איכ' והתניא וכו' וגזר על הדמאי לפי ששל' וכו' ורא' שלא היו מפרישין אלא ת"ג בלבד יע"ש. ואם אית' דהא דהלוקח מע"ה א"צ להפריש ת"ג הוה דוקא באמר לו הע"ה בפירו' שהם מתוקנים אבל בלוקח סתם מע"ה צריך להפריש גם ת"ג מאי פריך תלמודא תרומת דמאי מי איכא הא ודאי דאיכא תרומת דמאי וכגון בלקח מע"ה סתם. ושפיר שנינן הא בתרומת ודאי והא בתרומת דמאי והיינו בלוקח מע"ה בסתם אלא מוכח להדיא דלא משכחת לה תרומת דמאי כלל דאף בלוקח מע"ה סתם א"צ להפריש ת"ג דודאי תקנה הע"ה. ועיין עוד בסוגיא דעירובין ד"ל ע"א דגם משם מוכח להדיא דגם בסתם שלא אמר הע"ה שתקנם ודאי שתקנם וא"צ להפריש הלוקחם ממנו ת"ג יע"ש ודוק כנלע"ד ותו לא מידי

רנ"ט דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה. כתב מהרשד"ם ז"ל בתשו' חח"מ ס"ס שפ"ד דע"כ לא אמרו דהוי מחוסרי אמנ' אלא אם לא יקיים למי שנדר והבטיח ליתן לו אבל כיון שלא הספיק לקיים דבריו עד שמת המקבל ודאי לא מיקרי מחוסר אמנה כד מהדר ביה לגבי יורשי המקב' יע"ש. ולפום ריהט' נ"ל להוכיח מדברי התוס' דב"ב דקל"ג ע"ב ד"ה הכא במכירי כהונה שלא כדברי הרב מהרשד"ם ז"ל שכתבו וז"ל בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן והלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברים בעלמא ואעפ"י שאם רצה יכול לחזור מ"מ כל כמה דלא הדר הוי מוחזק ודוקא דאשתחיט בחיי אבוהון הא לאו הכי כיון דמת מי יזכה עכ"ד ז"ל יע"ש. והשתא לפי דברי מהרשד"ם ז"ל אף דהיה נותן תמיד לאבוהון דהו"ל כאמר ליתן לו כיון שמת אין אסור לנותן לחזור בו וליתן מתנותיו לכהן אחר דכל דלגבי יורש ליכא משום מחוסרי אמנה. ואלו התוס' אמרו הטעם דחשיבי בני הכהן מוחזקים לפי שאסור לו לזה הנותן לחזור בו. אלא מבואר דגם במת המקבל צריך לקיים דבריו וליתן ליורשיו ואי מהדר ביה לגבי יורשיו הוא ממחוסרי אמנה. כנ"ל לפום ריהטא ותו לא מידי

ר"ס דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמו. מפור' יוצא מש"ס דב"ב דקמ"ז