גזע ישי תד

חבירו ולא לרעתו שפיר איכא למימר דאפ"ה חייב בידי שמים אף דהוא שוגג מטעמא דאדם מועד לעולם. אמנם בהא דמשנינן אליבא דר"א מהו דתימא אימא אנא כסיתיה. כיון דאי קושט' הכי הוה דלטובה נתכוון להציל את חבירו אף שלא נעשי' מחשבתו לא מסתבר שיתחייב בדיני שמים. להכי ק"ל להתוס' עלה הא גלוי וידוע לפני המקו' למה נתכוון אם לטובה אם לרעה כלומר ואם לטובה נתכוון לא מסתבר דליחייב בי"ש. ותירצו דאף בשוגג כזה דלטובת חבירו נתכוון יש לחייבו בדיני שמים משום דהו"ל לאזדהורי וכו'. באופן דמבואר יוצא מהך סוגיא ודברי התוס' ז"ל דלא זו בלבד דאפי' בשוגג דלא נתכוון להזיק גרמ' בנזקין פטור אבל אסור וחייב בדיני שמים משום דהו"ל לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יוזק חבירו ע"י מעשיו. אלא אפי' במתכוון נמי לטובת חבירו דסבור שאדרבה שיוצל חבירו מנזק ע"י כך ולא נעשית מחשבתו ובא לו הפסד לחבירו. חייב בדיני שמים מה"ט דהו"ל לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד לחבירו בכך ויש לתמוה מאד על הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל איך כתב בפשיטות גמור דלא אסיר גרמא בנזקין אלא בנתכוון להזיק אבל בשוגג שלא נתכוון להזיקו פטור אפי' בדיני שמים וזה דלא כמבואר מהאי סוגיא ודברי התוס' ז"ל שכתבנו

והיותר תמוה אצלי מ"ש הרב ז"ל בנדון דידיה וז"ל ומיהו אע"פ שהם לא עשו כהוגן בזה מ"מ אין לחייבם בנזק שנתגלגל על ידיהם במה שעשה האיש ההוא מחמת כעסו דאפי' גרמא אין כאן וגריע טפי מפורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קומתו של חבירו לפני הדליק' דפרק הכונס דהנך פטורים מדיני אדם אבל בדיני שמים מיהא חייבים שכוונתם להזיק אבל אלו אין כוונתם להזיק אלא לתועלת א"ד ז"ל יע"ש. והוא תימ' דהא הך דהכופף קומתו של חבירו אין כוונתו להזיק כלל דלא ידע דאתי רוח שאינה מצויה ושוגג הוא וכדמוכח מהש"ס כדכתיבנ' לעיל. ולפי שנוייא דשנינן התם אליבא דרב אשי דבטמון נמי הוא מבואר יוצא מהש"ס ודברי התוס' ז"ל שם דאפילו בשמתכוון לתועלת חבירו חייב בדיני שמים. ואיך כתב הרב ז"ל דההיא דהכופף קומתו של חבירו דפ' הכונס דחייב בדיני שמים הוה לפי שכונתו להזיק

איברא דראיתי בשיטה מקובצת לב"ק שם שכתב בשם הרא"ה ז"ל שפי' להא מדאמרינן מ"ד אנא כסויי כסיתיה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל וז"ל פי' אע"פ שכוונתו להזיק אין מלאכה זו כדאי להתחייב עליה לשלם ואפי' בדיני שמים קמ"ל ע"כ. הרי דהרא"ה ז"ל פי' לה בנתכוון להזיק דלא כהתוס' ז"ל וכ"כ הר"ב ז"ל בש"מ שם דהתוס' חולקים עליו ומדברי הרב המאירי משמע דס"ל כפי' הרא"ה ז"ל שהק' וז"ל היתה הדליקה מתפשת' ובאה וטמן קמתו של חבירו ונעשית טמון באש ונפטר בעל הדליק' מתשלומיה הרי יכו' לומ' שלטובה נתכוון שלא יבער האש כ"כ ונמצא שאין כאן כוונה להזיק ופטור מדיני אדם ומ"מ חייב בדיני שמים אם היתה כוונתו להפקיע את התשלומין ע"כ. אבל תלמיד הר"פ ז"ל כתב כפי' התוס' ז"ל דאפי' נתכוון לטובה חייב בד"ש דהו"ל ליזהר שלא יבא הפסד לחבירו בכך דהצלה מועט' נמי לא חשיבא ע"כ דברי הר"ב ש"מ. הנה שלדע' הרא"ה והרב המאירי ז"ל מיירי הך דהזוקף קמת חבירו בנתכוון להזיק אבל בלא נתכוון להזיק פטור אפי' מד"ש וכדברי הרב מהרימ"ט ז"ל. וכ"כ בפירוש הרב המאירי ז"ל שם הביא דבריו הר"ב ז"ל שם לעיל ד"ה המחברים כתבו וכו' וז"ל נפל מקול הכריה והרב' כיוצא באילו שהוא גרמ' ופטור אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כוונתו כלל להזיק כי הוא יודע תעלומות לב ע"כ יע"ש. הרי שכתב הרב המאירי ז"ל בפי' דכל שאין כוונתו להזיק פטו' אף מד"ש כי הוא יודע תעלומו' לב וכדברי הרב מהרימ"ט ז"ל. אלא דמ"מ יש לתמוה על הרב מהרימ"ט ז"ל דכתב כן בפשיטו' גמור שלא כדברי התוס' ז"ל עלה דהך סוגייא דהכופף קמתו וכ"כ הרב הנמוק"י ז"ל שם כדברי התוס' יע"ש. ותו לא מידי: מערכת אות הדל"ת בס"ד

רנ"ג דברי תורה אינם מקבלים טומא'. כריב"ב וכדאמרינן בברכות דכ"ב ובחולין דקל"ז אמר ר"ן האידנא נהוג עלמ' כהני תלת סבי כר' אילעאי בראשי' הגז וכו' וכר"י ן' בתירא בדברי תורה וכו'. וכתבו תלמידי רבינו יונה בברכו' שם וז"ל ואהא דתניא ריב"ב שאין ד"ת מקבלין טומאה י"מ דל"ש ק"ש ל"ש קריאה אחרת לכל מילי אמרינן דאין ד"ת מקבלין טומאה. ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש לבד אבל בשאר ד"ת אסור דהא אמרי' כי דבר ה' בזה וכו' זה הקורא ד"ת במבואו' המטונפות והחמירו יותר מבשאר כריתות דבכל שאר כריתות מכפר ובזה