גזע ישי תג

והפירות לאו חליפי ע"ז ויי"ן קא שקיל אלא הוא נוטל מה שהוא ראוי לו ומניח הע"ז והיי"ן שהם נמי שלו להגוי. אלא מוכח דגוי יור' את אביו דבר תורה בין במקרקעי בין במטלטלי. ותמיהא לי על מהר"מ ב"ב ז"ל איך כתב דאפי' למ"ד גוי יורש את אביו דבר תורה י"ל דוקא גבי קרקע. גם מ"ש אפי' למ"ד וכו' אינו מדוקדק דמשמע דאיכא מאן דפליג בהא דנראה דסברא מוסכמת היא מכולהו תנאי ואמוראי דגוי יורש את אביו דבר תורה ולא איפליגו אמוראי רק בהלימוד מקרא מר יליף לה מוחשב עם קונהו. ומר יליף לה מקרא דלבני לוט נתתי את ער ירושה. סוף דבר שדברי מהר"מ ז"ל צל"ת

רנ"א גרמא בנזיקין פטור. אבל איסורא מיהא איכא. והנה הרב מ"ל פ"ב מהלכות רוצח הלכה ב' כתב דאיסור מקלקל ברשות הרבים פשיטא דהוי מדרבנן יע"ש. אשר מפורש יוצא מדבריו אלו דפשיטא ליה להרב ז"ל דאיסור גרמא בניזקין אינו אלא מדרבנן דהא מקלקל ברה"ר גרמא בניזקין הוה. אבל הגאון רש"ל ז"ל ביש"ש לב"ק פרק י' סי' כ"ה כתב דכל דיני דגרמא בניזקין אע"ג דפטורין מן התור' מ"מ אסורין מן התורה משום ואהבת לרעך כמוך יע"ש

רנ"ב גרמא בנזקין פטור. היינו מדיני אדם אבל חייב בידי שמים. וכתב הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' צ"ה דהא דגרמא בנזקין פטור אבל אסור היינו בשמתכוון להזיק ולהכי בדיני שמים מיהא חייבים אבל בשהוא שוגג דהינו מתכוון להזיק אף בידי שמי' לא מיחיי'. ואע"ג דבנזק אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד ובין מתכוון לשאינו מתכוון. ה"מ במידי דבמזיד חייב מדינא אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם. אבל בדבר דאפי' במזיד פטור מדיני אדם לא מיחיי' ליה בדיני שמים אלא לפי שכוונתו להזיק כי כל לבבות דורש ה' אבל לא ענש על השוגג וכי האי גוונא אמרינן בפרק הנזקין גבי המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ומפר' לה ר"י דבר תורה אחד שוגג וא' מזיד פטור דהזק שאינו נכר ל"ש הזק ומפני מה אמרו מזיד חייב כדי שלא ילך כל אחד ואחד ויטמא טהרותיו של חברו ויאמר פטור אני. הילכך גבי גרמא בנזקין כמי דפטור אבל אסור. בשוגג אפי' בדיני שמים כמי לא מיחייב א"ד ז"ל יע"ש

ולפום ריהטא נלע"ד דגם בשוגג דלא נתכוון להזיק חייב בידי שמים מטעמ' דאדם מועד לעול' בין שוגג בין מזיד דהוה ליה לאזדהורי שלא לבא לידי גרם הזק לחבירו. ואמינא לה מהא דתניא בב"ק ר"פ הכונס דנ"ה ע"ב דתניא אמר ר' יהושע ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אד וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף קמתו של חבירו בפני הדליק' והשוכ' עידי שקר וכו' ופרכינן עלה והא איכא אחריני ומשנינן אין מיהא איכא טובא והני איצטריכ' ליה מהו דתימא בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל וכו' הכופף קמתו של חבירו מהו דתימא לימ' מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל. והשתא איכא לאקשויי מאי האי דקאמר מהו דתימא לימא מי הוה ידענא וכו' הא כלפי שמיא גלי אם נתכוון להזיק או דשוגג היה דלא הוה ידע דאתי רוח שאינו מצויה דבוחן לבות ה' ואם שוגג הוא לא מיחייב בידי שמי ואם נתכוון לגרום היזק יענשהו ה'. ומאי קמ"ל בהא ר"י. ועל כרחין לומר דהא קמ"ל דאף שהוא שוגג דקושט' הכי הוה כדקאמ' איהו דלא ידע דאתי רוח שאינו מצויה דמידי דלא סלקא דעתיה הוא וכדפי' רש"י ז"ל שם לעיל ולאו לגרום היזק נתכוון אפ"ה חייב בידי שמים והיינו מטעמ' דאדם מועד לעול' בין שוגג בין מזיד דהו"ל לאזדהורי ולאסוקי אדעתי' שמא יבא רוח שאינה מצויה. וגדולה מזו מבואר יוצא מדברי התוס' ז"ל שם עלה דפרכינן ולרב אשי דאמר נמי טמון אתמר מהו דתימא אנא כסוי כסיתיה נהליה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל. וכתבו התוס' ד"ה כסוי כסיתיה וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכוון אם לטובה אם לרעה. וי"ל דאפילו בנתכוון לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך מ"מ בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך ע"כ יע"ש. הרי לך מפורש יוצא מדברי התוס' גדולה מזו דאפילו בנתכוון לטובת חבירו להצילו מההפסד דלא זו בלבד דלא נתכוון להזיקו אלא שגם לטובתו נתכוון דסבו' שיוצל חברו עי"כ מההפסד ואין לך שוגג גדול מזה אשמועי' ר' יהושע דחייב בידי שמים משו' דהו"ל לאזדהורי ואסוקי אדעתיה שמא אדרבה יגרום לו הפסד. כ"ש וק"ו בלא נתכוון לטובת חבירו אף דלא נתכוון ולהזיקו דחייב בידי שמים מה"ט דהו"ל לאזדהורי וכו'. וממאי דהקשו התוס' קושייתם על הא דשנינן אליבא דרב אשי דאמר טמון נמי ולא הקשו על מאי דקאמר הש"ס בתחילה מה"ד לימא לא הוה ידענא אי אתיא רוח שאינה מצויה וכו'. מוכת דהיכי דהוא שוגג בכה"ג דלא נתכוון לא לטובת