גזע ישי תב

אי לית ליה לגוי חזקת ממון בהאי פלוגתא היא שנוייה דכל הני ראשונים ז"ל סבי"ל דגזל הגוי מותר מה"ת ולכן כיון דאמרינן דראה ויתר גוים דהתיר להם את ממונם הרי ממון הגוי כהפקר לישראל הוא ולא שייך לומר לגבי גוי אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא כיון דממון הפקר הוא. אבל לדעת הרמב"ם ודעימיה דגזל הגוי אסור מה"ת יש לגוי חזקת ממון. וא"כ דבר זה במחלוקת היא שנוייה אי יש לגוי חזקה או לא את"ד ז"ל יע"ש

ולפענ"ד אחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר אנא דאמרי דהאי מילתא דאמור רבנן הני קמאי דגוי לית ליה חזקת ממון. מצי אתי ככ"ע ואפילו למ"ד גזל הגוי אסור דבר תורה. דהנה הני קמאי אמרו למילתייהו התם עלה דאמרינן על מתני' דמצא תנוק מושלך אם רוב נכרים נכרי אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל. ואמרי' עלה מחצה על מחצה ישראל למאי הילכתא אמר ר"ל לנזקין היכי דמי וכו' לא צריכא דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא אמר להו אייתו ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכון. וכתב עלה בש"מ שם בשם הרשב"א שכתב וקשיא לן אפי' רוב גוים נמי לימא להו אייתו ראיה דלאו ישראל אנא ושקילו דהא אין הולכין בממון אחר הרו' לאפוקי ממונא מחזקת מאריה. וי"ל דכיון דמספקא לן אי גוי אי ישראל אי רוב גוים כגוי חשבינן ליה וכיון דכגוי חשבינן ליה לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מארי. אבל בישראל דודאי אית ליה חזקה דממונא לא אזלינן ביה אחר הרוב ע"כ וכ"כ הרא"ה והרא"ש והרמב"ן ז"ל יע"ש. ונראה לענ"ד ברור דטעמא דלית ליה לגוי חזקת ממון דנימא אוקי ממונא בחזקת מארי. משום דכל דאיכא ספיקא אי חייב הוא ליתן לישראל כי מוציאין מידו לאו גזל יחשב דדוקא לגוזלו ממש לגוי דהיינו ליקח ממונן בחנם מידו הוא דאסור. אבל לחייבו לשלם לישראל מה שהוא ספק שחייב לו לשלם להישראל כמו הפקעת הלואתו דגוי חשבינן לה דשרי ועדיף נמי מהפקעת הלואתו דהפקעת הלואתו עכ"פ לוקח ממון הגוי בחנם. אבל כי איכא ספיקא דהישראל מדינא ממין שלו הוא נוטל מהגוי לא אסרה רחמנ' בכה"ג משום גזל הנוי ומוציאין מידו ולא אמרי' בגוי אוקי ממונא בחזקת מאריה שלא להוציא מידו מה שיש ספק שהוא חייב ליתן להישראל דכיון דאשכחן דהתירה תורה הפקעת הלואתו ואונאתו אית לן למימר דגם בגזל דאסרה תורה בגוי דוקא לגוזלו ממש ליקח ממונו בחנם או לגנבו הוא דאסרה באופן דלפענ"ד האי מילתא דאמור רבנן הרשב"א והרא"ה והרא"ש והרמב"ן ז"ל דגוי לית ליה חזקת ממון דנימא ביה אוקי ממונא בחזקת מאריה. הוא לכ"ע ואפי' למאן דאית ליה דגזל הגוי אסור. ולא כהרב מהריט"א ז"ל כנלע"ד. ותו לא מידי

רמ"ט גוי לית ליה חזקת ממון. כתב הרב מהריט"א ז"ל בס' הלכות יו"ט דל"א ע"ד דדוקא בכה"ג דאיכא רובא גו ם דאזלינן בתר רובא דלאו ספק שקול הוא בהא אמור רבנן הראשונים דאין לגוי חזקת ממון. אבל בספק שקול כוין דגם הישראל אינו מוחזק חשיב כממון המוטל בספק ויחלקו יע"ש. ולפי מאי דכתיבנא אנן בעניותין לעיל בסימן הקודם בטעמא דהאי מילתא דאמור רבנן דגוי לית ליה חזקת ממון גם בספק שקול דינא הוה דמוציאין הכל מיד הגוי ונותנין להישראל דכיון דגוי לית ליה חזקת ממון הו"ל האי ישראל בהאי ספיקא דדינא שהגוי חייב ליתן לו כמוחזק. כנלע"ד. ותו לא מידי

ר"ן גוי יורש את אביו גוי דבר תורה. אפילו למ"ד גוי יורש את אביו דבר תורה י"ל דוקא גבי קרקע כ"כ מהר"מ בר ברוך ז"ל בתשו' ק"ק סס"י ע"ד. ולכאורה נראה כדבריו כיון דבין למאן דיליף לה מקרא דוחשב עם קונהו ובין למאן דיליף לה מקרא דכי לבני לוט נתתי את ער ירושה כדאית' התם בפ"ק דקדושין די"ז וי"ח. הרי הני תרי קראי בקרקע מיירו וא"כ י"ל דדוקא בקרקע גוי יורש דבר תורה. אמנם מדברי כל הפוסקים ז"ל מוכח דבין במקרקעי בין במטלטלי גוי יורש את אביו דבר תורה. וכן מוכח לפענ"ד מהאי דתנן פ"ו דדמאי ומייתי לה הש"ס התם בקדושין גר וגוי שירשו את אביהם גוי יכול הוא לומר טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין ואני פירות ואם משבאו לרשות הגר אסור ומוכחינן מינה התם בקדושין דירושת גר דרבנן דאי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חליפי ע"ז הוא דשקיל אלא מדרבנן גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו יע"ש. והשתא אם איתא דהא דגוי יורש את אביו דבר תורה לא אתמר אלא בירושת קרקע ולא במטלטלי א"כ כי באו ליד הגר נמי אמאי אסור הא כיון דאין הגוי יורש את אביו במטלטלין לית ליה לגוי שום זכות כלל לא בהע"ז ולא בהמעות ולא בהיין ולא בפירות כי היכי דליהוי מעות ופירות הבאו ליד הגר חליפי ע"ז ויי"ן ואיך קאמר תנא דאם באו לידו אסור. וכן נמי הש"ס דקאמר כי לא באו לידו נמי כי שקיל חליפי ע"ז הוא דשקיל הא אף אי ירושת הגר דאורייתא לאו חליפי ע"ז קא שקיל דהא הגוי אינו יורש את אביו במטלטלי והכל הוא של הגר וכי שקיל המעות