גזע ישי שצא

רבנן דכל הנעשה ע"י גרם שרו רבנן. וכבר כתבנו להוכיח כן מהסוגיא דשבת פרק כל כתבי עלה דהך מתני' דעושין מחיצה בכל הכלים דמיתי מינה הרא"ש ז"ל

איברא דקשיא לי טובא לפום ריהטא על ך מ"ש הרא"ש ז"ל אין לפרש משום שממהר כביית הנר וכו' דהיינו גרם כבוי שנחלקו ר' יוסי ורבנן דתנן וכו' וקי"ל כרבנן דגר' כבוי מותר וכו' אשר מוכח מדבריו אלו דלר' יוסי דאוסר התם גרם כבוי ניחא וי"ל שפיר דהא דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה הוה מטעם גרם כבוי דאסור אלא דמשום דקי"ל כרבנן דגרם כבוי שרי הוא דקשיא ליה להרא"ש ובא מכחו להוכיח דאין לפרש משום שממהר כביית הנר וכו'. וק"ל טובא דהא אמרינן התם בש"ס עלה מתני' דדוקא בדליקה הוא דאוסר ר' יוסי גרם כבוי משום דאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לכבויי אבל היכא דלא שייך למימר להא דאדם בהול על ממונו גם לר' יוסי ע"י גרם שרי ומשום הכי מתיר ר' יוסי למי ששם כתוב על בשרו לירד ולטבול כדרכו אף שגורם למחוק את הש'. וא"כ הכא במסתפק מן השמן שבנר דלא הוה מידי דדליקה דיהא שייך למימר ביה לה"ט דאדם בהול על ממונו וכו' גם לר' יוסי שרי גרם כבוי וא"כ אי הוה הפירוש דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה משום גרם כבוי אתיא לה דלא כמאן לא כרבנן ולא כר' יוסי דהא בכה"ג דליכא למימר ביה לה"ט דאדם בהול על ממונו לכ"ע שרי גרם כבוי וליכא מאן דפליג בהא. ואיך כתב הרא"ש ז"ל דאין לפרש משום שממהר וכו' דהיינו גרם כבוי שנחלקו ר' יוסי וחכמים דתנן וכו' וקי"ל כרבנן וכו' הא בגרם כבוי כה"ג לא נחלק ביה אדם מעולם דלכ"ע שרי. וכבר עלה על דעתי ליישב דברי הרא"ש ז"ל אלא שהוא ישוב דחוק מאוד ומפני רוב הדחק לא ראיתי לכותבו כלל סוף דבר שדברי הרא"ש ז"ל צל"ת

ובחפושי בספרי האחרונים ז"ל מצאתי להרב מחנה אפרי' ז"ל בנימוקיו על הרי"ף ומפרשיו שכתב על האי ספיקא דהר"ב שה"ג הנז' וז"ל לא ידעתי במאי נסתפק דהא נר שאחורי הדל' הוי גורם ואינו מתכוין דאי במתכוין היכי סבור לומ' דאתי כר"ש הא ר"ש לא אמר אלא בשאינו מתכוין ואפי' הכי אסרו מטעמא דפסיק רישיה וגבי דליקה התירו והכי משני גמרא ועיין סביבות פ"ד מיתות בשה"ג א"ד ז"ל יע"ש. הנה דפשיטא ליה למר הרב מח"א לאידך גיסא דדוקא בדליקה הוא שהתירו גרם כבוי ומייתי לה מהא דנר שאחורי הדלת והכי אמר מר דלא ידע במאי נסתפק דהא נר שאחורי הדלת הוי גורם ואינו מתכוון וכו'

ולדידי דברי הרב ז"ל נפלאו ממני דהא מהסוגיא דבתר ההיא דנר שאחורי הדלת מבואר יוצא כל בתר איפכא דאפי' בדליקה דאיכא למימר בה טעמא דאיסורא משום דאדם בהול על ממונו וכו' שרו רבנן וכ"ש בשאר איסורי דליכא למימר לה"ט דאדם בהול על ממונו דשרי רבנן ואפי' לר' יוסי שרי ע"י גרם כל היכא דליכא למימר לה"ט דאד' בהול על ממונו וכו' וכדכתיבנא לעיל. וכן מוכח נמי להדיא מדברי הרא"ש ז"ל דפ"ב דביצה גבי ההיא דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה דרבנן דשרו גרם כבוי לאו בדליקה בלחוד הוא דשרו לא בכל כבוי אף שהיא שלא במקו' דליקה כההיא דהמסתפק מן השמן שבנר שרו רבנן עד שהכריח מכח כן דהא דהמסתפק מן השמן שבנר אין פירושו מטעם גרם כבוי ככל האמור לעיל. ומאי דמייתי מר הרב ז"ל כחא דאיסורא מההיא דנר שאחורי דלת וקרי ליה הרב גורם. אחר המחילה דלא שמיה מתיא כלל דהתם לכל הפירושים שנאמרו בו לאו גורם כבוי יתקרי אלא כמכבה בידים ממש חשיב כיון דמיד בההיא מעשה שהוא עושה בפתיחתו להדלת נכבה הנר אם ע"י שהרוח מכבהו בפתיחתו מיד לפי פי' רש"י ז"ל או שע"י שבפתיחתו מהר הדל' נוקש על הנר ומכבהו ונמצא שמעשה ידיו בפתיחת הדלת הוא עצמו הכבוי ולא גורם יחשב אלא מכבה בידים הוה וזה ברור. באופן דמאי דפשיטא ליה למר הרב מח"א ז"ל דדוקא בדליקה הוא שהתירו חכמים גרם כבוי. אחר המחילה רבה דליתא. אלא דבכל שהוא ע"י גרם אף שהוא שלא במקום דליקה שרו רבנן וככל מאי דכתיבנא להוכיח במישור מהש"ס ודברי הרא"ש כנלע"ד. ותו לא מידי

רל"ז גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתור' מסקינן בברכות די"ט ע"ב דהיינו ל"ת דרבנן דאסמכוהו דרבנן אלאו דלא תסור ע"ש. וראיתי להרב משפט צדק ח"ב סי' ע"ו שהקשה דלפי מ"ש רש"י שם לקמן בדף ס"ב וא"ת כו' דמת מצוה לא יקרא דוחה לפי שע"ד כן נכתבו בתורה כו' יע"ש א"כ קשה איך קאמר הכא דדוחה לא תסור דאחר דחכמים הם האוסרים מה שאסרו ומתירים משום כבוד הבריות מה שאוסרים א"כ לא יקרא דוחה לא תסור דוגמא דמת מצוה דלא יקרא בו דוחה וצריך ישוב א"ד ז"ל יע"ש. ולע"ד אחר המחילה רבה מכבוד תורתו איני רואה מקום קושיא כלל דגבי מת מצוה שפיר לא יקרא בו דוחה כיון דלעולם שרי לו ליטמא ולא נכתב עליו איסור טומאה כלל משא"כ באיסורין דרבנן כי הנך דחשיב רש"י ז"ל ד"ה כל מילי דרבנן אי לאו משום בית הכסא אסור לטלטל האבן