גזע ישי שפט

ומיהו בעיקר האי טעמא דקניין הבע"ח המשכון דאמר מר רבינו אביגדור ז"ל לא נראה כן מהש"ס דב"ק וכמו שאכתוב לקמן בסימן שאחר זה ותו לא מידי

רל"ד בעל חוב קונה משכון. אע"ג דבע"ח קונה משכון אין לו בו קנין בגוף המשכון דאין לו אלא שעבוד עליו כיון שיכול לפדותו ולסלקו בדמים ואפי' במשכנו שלא בשעת הלואתו. כ"כ התוס' ז"ל בב"ק דמ"ט ע"ב ד"ה משכנו של ישראל ביד גר וכו' וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שם וז"ל כיון דמית ליה גר פקע שעבודיה ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו ואע"ג דאמרינן דקניא ליה מדרבי יצחק ה"מ שאינו משמט וא"נ להתחייב באונסין למאן דאית ליה הכין אבל גופו ממש להיות שלו לא דהא מסתלקי בזוזי ושעבוד בלחוד הוא דאית ליה וכשמת הגר הא פקע שעבודיה ע"כ יע"ש. ודברי התוס' והרשב"א ז"ל נראין מוכרחים מהש"ס התם דקאמר משכנו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודיה הרי דקאמר דכי מת גר פקע ליה שעבודיה אלמא דלית ליה להבע"ח קנין בגוף המשכון אלא שעבוד בעלמא אית ליה עליה. כי על כן אני תמה על רבינו אביגדור ז"ל שכתבתי דבריו לעיל בסי' הקודם דכתב טעמא דבע"ח קונה משכון משום דבמעות שנתן המלוה ללוה עליו זכו לו להיות שלו דדבר תורה מעות קונות אלא שעומד לחזרה וכי יהיב ליה זוזי הדר שקיל ליה מניה. דא"כ איך קאמר רבה בב"ק דמשכנו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזי' בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית הגר פקע ליה שעבודי'. הא קנין גמו' אית ליה להגר בגו' המשכון דזכו לו מעותיו דדבר תור' מעות קונו' ולא שעבו' בלבד הוא דאית ליה לגר עליו אלא גוף המשכון קנוי לו והוא שלו ושפיר החזיק וזכה בו הישראל האחר שהחזיק בו אחר מיתת הגר. אלא מוכח דליתא להני מילי דאמר מר רבי' אביגדור בטעמ' דבע"ח קונה משכון ודוחק הוא לומ' דרבה פליג אדר' יצחק דאמ' ב"ח קונה משכון ולהכי ס"ל דלי' ליה אלא שעבודא. סוף דבר שדברי רבי' אביג' צל"ת. ותו לא מידי: מערכת אות הגימ"ל בס"ד

רל"ה גרם כבוי דליקה בשבת מותר נראה דודאי דכל גרם כבוי דשרינן כשהוא בענין שאינו מכוין לכבות אלא הוא עושה שום דבר לחצות בפני הדליקה וע"י כך כא הכבוי כההיא דפריס' עור גדי או מחיצת כלי' מלאי' מים או נתינת כלי רקן תחת הנר וכיוצא באלו שאינו מכווין לכבו' אלא להגין והילכך אי בהאי מעש'שעושה בא ממיל' הכבוי שפי' דמי דלא הוי אלא גרם כבוי בלא מתכוון דאי מתכוון לכך אפי' ע"י גרם אסור כמ"ש הטור. ומיהו בשאינו מכוין לכך אע"ג דהוי פסיק רישיה שרי ע"י גרם שהרי התירו לחצות בכלים מלאי מים אעפ"י שבודאי יתבקעו ויכבו והוי פסיק רישיה מ"מ שרי כיון שאינו לא גרם ואינו מכוין לכך. כ"כ השלטי הגבורים ז"ל פרק כל כתבי

ולפום ריהטא איכא לאקשויי על הרב ז"ל דאיך כתב דודאי דכל גרם כבוי לא שרי אלא באינו מכוין לכבוי. והא איכ' גרם כבוי דטלית שאחזו אור דשרינן ליה ליתן עליו משקין משום דהו"ל גרם כבוי ושרי אע"ג דבנתינתו המשקין על הטלית מכוין הוא לכבות ועיין למר"ן ז"ל בב"י א"ח ס' של"ד שכתב לדעת הטור ז"ל דנתינת משקין על טלית שאחז בו האור שאני דלא הוי אלא גרם כבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא יוכל לשלוט שם ויכבה מאליו משא"כ כשמתכסה בטלית ופותח הס"ת שמנענע האש עצמו ועי"כ היא נכבית אם היה מתכוין לכך היה אסור וכו'. אך לפי מ"ש הרב ש"הג ז"ל דבכל גרם כבוי לא שרי אלא באינו מתכוין לכבוי קשיא הא דנתינת משקין. ותו קשיא ממ"ש הטור ז"ל בסי' תקי"ד נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביביו דבר המונע מלשרוף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כבוי מותר ע"כ הרי דכתב הטור ז"ל בפירוש דגרם כבוי שרי אפי' במכוין לכבוי והוא פסיק רישיה שהרי מפני שהוא חס על הנר שלא ישרף כולו הוא דנותן סביביו הדבר המונעו מלישרף ואפ"ה התירו הטו' לכתחל' מטעמא דגרם כבוי מותר וא"כ הרי לך מבואר מדברי הטור ז"ל אלו דשריותא דגרם כבוי הוא אף במכוין לכבות וגם הוא פסיק רישיה דלא כמ"ש השה"ג דודאי כל גרם כבוי לא שרי אלא בלא מכוין לכבוי. ויש ליישב ועיין מ"ש הר"ן ז"ל סוף פרק כירה בטעמא דשריות' דנתינת משקים על טלית שאחז בו האור ועיין במ"ש מרן ז"ל בב"י שם בסי' תקי"ד ע"ד הטור ז"ל הנז'. ותו לא מידי

רל"ו גרם כבוי. נסתפק הר"ב שה"ג ז"ל בפרק כל כתבי בכל מלאכת שבת הנעשת בלא מתכוון על ידי גרם בפסיק רישיה כי האי דגרם כבוי אי שרי. או דילמא גבי דליקה הקילו יע"ש שהניחו בספק.