גזע ישי שעו

האמנם כד דייקינן שפיר נלע"ד דמאי דפשיטא ליה להרב שער המלך ז"ל דבהמת קדשים הוי. דבר שא"צ שיעור ולא שייך גבה ה"ט דכתותי מכתת שעורי' ליתא כלל דהדבר ברור דגם בהמת קדשים לקרבן שיעורה בעי דהיינו שיעורה שתהא בהמ' בריאה ושלמ' באבריה בלתי שום חסרון דאפי' בעל מום פסול. והנה כי כן שייך שפיר גם בבהמת קדשים לפוסלה מה"ט דכתותי מיכתת שעוריה דכיון דכתותי מכתתה לאו בהמה שלימה הראויה לקרבן היא דהא כתותה היא בחייה ולית כאן בהמה שלימה ותמימה מחיים ושפיר כתב הגאון מהרש"א ז"ל בכוונת דברי התוס' דחולין דכוונתם מה"ט דכתותי מיכתת שעוריה כדאמרינן גבי שופר של ע"ז. ודלא כהרב שער המלך ז"ל דמוכיח מדברי התוס' אלו דס"ל כר"ש דכל העומ' לישרף כשרוף דמי. כנלע"ד ותו לא מידי

ר"כ בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. אפילו כשלשון תורה חולק על לשון בני אדם הולכין אחר לשון בני אדם ואפי' לקולא וכדאיתא בערכין די"ט דאוריית' קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם

והנה הרב מ"ל פ"ד דה' שבועות הלכה א' ד"ה ודע וכו' הוקש' לו מכח זה אמאי דאיפליגו רע"ק ורבנן ר"פ ג' דמס' שבועות שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דר"ע א"ל לרע"ק היכן מצינו באוכל כל שהיא שהוא חייב שזה חייב ע"כ. והקשה הרב ז"ל במחלוקת זה דלא ימנע אם בלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא מ"ט דרבנן והלא בנדרים ושבועות אין אנו הולכים אלא אחר לשון בני אד ואם בלשון בני אדם סתם אכילה אינה אלא בכזית מ"ט דרע"ק דאמר דאף אם אכל כ"ש חייב. ולומר דפליגי אם בלשון בני אדם אכילה היא בכזית או בב"ש. דבר זה לא ניתן ליאמר כלל. והנראה מדברי רש"י במתני' ובגמרא דכ"א הוא דלשון בני אדם אכילה היא בכ"ש ומשו"ה מחייב רע"ק אלא דרבנן אזלי בתר אכילה של תורה שאינה אלא בכזית. וקשה דאיך יתכן דרבנן ס"ל דאזלנן בתר לשון תורה. והנראה אצלי דהכא טעמייהו דרבנן לאו משום דאזלינן בתר לשון תורה.. אלא משום דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא בשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה א"ד ז"ל יע"ש

ולדידי הוא דבר פשוט מאיליו והרי הוא כמבואר בדברי רש"י ז"ל שם בסוגיא דף כ"א ע"ב דטעמייהו דרבנן לאו משום דס"ל דאזלינן בתר לשון תורה אלא דס"ל דאין דעתו של אדם לאסור על עצמו אלא שיעור אכילה דבכזית לא אכל שהוא. שכתב רש"י ז"ל שם ד"ה קמ"ל דפטרי דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה ע"כ הרי שפירש"י ז"ל טעמייהו דרבנן דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה ולא פי' דקסברי הולכין אחר לשון תורה מזה מבואר דטעמייהו דרבנן משום אומדנא דמסתמא לא אסר על עצמו אלא בכזית דהוא שיעור אכילה דאורייתא והיינו דקאמר רש"י. דקסברי אין דעתו וכו' דהיינו דאומדינן דעתיה דאיניש דלזה נתכוון ולא לכ"ש. וכן כתב עוד רש"י ז"ל שם ד"ה אי אתה מוצא וכו' וז"ל ואליבא דרבנן דמתני' דאמרי דסתם אין דעתו לכל שהוא וכו' יע"ש. וכן מוכח נמי מהש"ס דקאמר ועוד תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות וכו' חייב ור"ש פוטר והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מה"ס הוא רב ושמואל ור"י דאמרי תרוייהו וכו' ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא דרע"ק דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא וכו' ומדקאמר ר"ל אי בסתם ואליבא דרע"ק דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא מוכח להדיא דבהא פליגי רע"ק ורבנן דרע"ק ס"ל דנחית אדם לאסור עצמו אפי' בכ"ש ורבנן ס"ל דאין אדם אוסר עצמו בכל שהוא וא"כ הרי מבואר מזה דרע"ק ורבנן פליגי באומדנא דלרע"ק לא אמרינן דעתיה דאינו אוסר עצמו בכל שהוא משום דאדם אוסר עצמו בכל שהוא אבל רבנן. ס"ל דמסתמא אין אדם אוסר עצמו בכל שהוא. ומיהו לאו מה"ט דכתב המ"ל. אלא טעמא הוא משום דכ"ש לא חשיב לכלום בעיני אדם ולאו דעתיה עליה כלל לאוסרו עליו. ונלע"ד להוכיח כן מעיקר דברי רבנן דבמתני' דאמרו לו לרע"ק וכי היכן מצינו באוכל כ"ש חייב שזה חייב ופרכינן עליה בגמ' דכ"א סע"ב והרי מפרש ומשנינן מפרש נמי כבריה דמי ופירש"י ז"ל. מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבה מפרש נמי איהו אחשבה דאסרה עליה ע"כ יע"ש. אשר מזה מבואר דכל עיקר טעמייהו דרבנן הוא דקסברי דכל שהוא לא חשיב הוא לכלום בעיני בני אדם ולא נחית איניש כלל לאוסרו על עצמו ולכן כי אומר שלא אוכל סתם מסתמא דעל שיעור אכילה דבכזית דחשי' הוא דאוסר על עצמו אבל על כל שהוא לא מתכוון כלל לאוסרו כיון דלא חשיב כלל. אבל במפרש כל שהוא. הנה הוא במה שפירש בפירוש שלא אוכל כל שהוא להורות נתן דכל לגביה דידיה כ"ש נמי חשיב הוא ובא לאוסרו על עצמו. ודלא כמ"ש הרב מ"ל ז"ל דטעמא הוא דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה. אלא עיקר הטעם הוא משום דכ"ש לא חשיב הוא