גזע ישי שעה

לאוקמי בשתחב לו בבית הבליעה מוכח להדיא דכל דחייבתו תורה חיוב מיתה על אכילת איסור לא חל עליו החיוב עד גמר האכילה דהיינו כשבלעו דרך בית הבליעה וכל כמה דלא בא האיסור לבית הבליע' הגם שהוא בפיו ולעסו נמי לא חל החיוב דמיתה עליה. ולכן כי תחב לו חבירו לתוך פיו כי לעסו חל עליו חיוב התשלומין משום דכי לעסו קנייה וחיוב המיתה לא חלה כלל עד דבלעו ופריך הש"ס שפיר ואיצטריך לאוקמי בתחב לו חבירו בבית הבליעה.. ומינה נמי לענין חיוב מלקות כי האי דאכילת בריה לא חל חיוב המלקות עד דבלעו דמה לי חיוב מיתה דאכילת זר את התרומה ומה לי חיוב מלקו' דאכילת בריה. וכיון דאין חיוב המלקות על אכילת בריה אלא כי הויא הבריה שלימה כברייתה ואין חיוב המלקות חל עד עיקר גמר האכילה דהיינו כשבלעו ממש דרך בית הבליעה הנה כי לעסה להבריה בעודנה בתוך פיו טרם בואה לבית הבליעה נמצא דכי בלעה שאז חייל חיוב המלקות הנה היא מרוסקת ובטלה מתורת בריה וכי בולעה לאו בריה קא בלע להתחייב עליה מלקו' משום בריה. ומה דמייתי הרב ז"ל מדברי התוס' דפ' אלו הן הלוקין כבר כתבנו דלא שמיה מתיא כלל כנז"ל. באופן דאין פשיטותו דפשיט לה מר הרב ז"ל לספיקו מדברי התוס' דמכו' דלקי בכה"ג מוכרח כלל. ועדין הדבר שקול ולא עוד אלא ששיקולה מכרעת יותר לאידך גיסא דכל דלא בלעה דרך בית הבליעה. והיא שלימה כברייתה לא לקי וכדמוכח מהך סוגיא דפרק אלו נערות גבי זר שאכל תרומה וכדכתיבנא

אך את זה מצאתי בש"ס ירושלמי דנזיר פ"ו עלה דמתני' דריש פרק שלשה מינין אסורין בנזיר וכו' דגרסינן התם רב"י אמר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגון ר"י ור"ל אבר מן החי שחלקו ואכלו דברי הכל פטור מה פליגין בשחלקו בפיו ואכלו ר"י עבד פיו כלפני' ר"ל עבד פיו כלחוץ אמרין ליה את מה אמר אמר לון אנא אמרי לכון הרי עולם פליגין ואתון אמרין אכין אין כיני אפי' חלקו בחוץ ואכלו יהא חייב למה דרך אכילה היא. נמלה שחלקה בפיו ואכלה הפלוגתא דר"י ור"ל ע"כ יע"ש. הרי לך מפורש בש"ס ירושלמי דהאי דנמלה דהיינו בריה שחלקה בפיו ואח"כ בלעה כשהיא מחולקת היא פלוגתא דר"י ור"ל דלר"י חייב מלקות משום בריה אף שחלקה בפיו קודם שבלעה וכי בלעה היתה מחולקת ומרוסקת משום דכן הוא דרך. אכילה ללעוס קודם הבליעה ולכן חייב עליה מלקות משום בריה הגם שלעסה ואח"כ בלעה. ולר"ל פטור דס"ל דבעינן שתהא בריה שלימה כברייתא כבית הבליעה. וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל. וא"כ הרי למדנו למוד מפורש מש"ס ערוך דירוש' דכל שבא הבריה לתוך פיו אף שלעסה ואח"כ בלעה כשהיא מרוסקת חייב מלקות משום אכילת בריה לפי שכן דרך אכילה ללעוס ואח"כ לבלוע. ונוראות נפלאתי על הרב משאת משה ז"ל שנסתפק בזה ורצה למיפשט בתחלת המחשבה מהסוגי' דס"פ גיד הנשה דלעיסה לא חשיב' אכילה דאל"כ וכו' ודחאו מכח פי' התוס' דשם. ושוב פשיט לה לאידך גיסא דלקי מדברי התוס' דמכו' ככל הכתוב בדברי קדשו. ואיך לא זכר שר שהדבר בא מפורש בש"ס ערוך בירוש' דריש פ"ו דנזיר דהאי מילתא היא בפלוגתא דר"י ור"ל הנז' ולר"י דקי"ל כוותיה חייב משום דהיא דרך אכילה

רי"ט בהמה של עיר הנדחת אסורה בהנאה ולשריפה קיימה. וכתבו התוס' בחולין דק"מ ע"א ד"ה למעוטי צפורי עיר הנדחת וצ"ע בבהמת עיר הנדח' אם עבר והקדיש' והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשריפה קיימה. וביאר דבריהם הגאון מהרש"א ז"ל שם דכוונתם בהקדישה קודם שנעשה עיר הנדחת דלא חל עליה איסורא דעיר הנדחת כדאמרינן פ' חלק שללה ולא של הקדש ולאחר שנעשית עיר הנדחת ודאי לכתחלה דאסיר להקדישה ולהקריב' משום דמאיס כדאמרינן בסוף פרק כסוי הדם גבי שופר של ע"ז. אכל הא ק"ל בעבר והקדישה והקריבה. שיהיה קרבן כשר כיון דלשריפ' קיימה וכתותי מיכתת שיעוריה כדאמרי' ס"פ כסוי הדם דלא יצא בשופר של ע"ז דישראל מה"ט א"ד ז"ל יע"ש

ולפום ריהטא יש לתמוה דמה שייך כתותי' מכתת שעוריה הכא גבי קרבן אטו קרבן שיעורא בעי. ומצאתי להרב שער המלך ז"ל פ' מהלכו' גירושין דפ"ג ע"ד שכתב וז"ל ועיין בתוס' חולין דק"מ ע"א ד"ה למעוטי שנרא' מדבריה' דס"ל דהלכה כר"ש דכל העומד לישרף כשרוף דמי דאי לא כן נראה דלא קשה מידי שהרי בהמת קדשים הוי דבר שאין צריך בו שיעור ע"ש ודוק א"ר ז"ל יע"ש. הנה שהרב שעה"מ הוכיח מכח זה דלא שייך בקרבן ה"ט דכתותי מיכתת שיעוריה משום דבהמת קדשים הוי דבר שא"צ בו שיעור דע"כ דהתוס' דחולין הנז' דכתבו דבהמת עיר הנדחת אינה כשירה לקרבן משו' דלשריפה קיימה דס"ל דהלכה כר"ש דכל העומ' לישרף כשרוף דמי. וקשה טובא על הגאון מהרש"א ז"ל דכתב בכוונת דברי התוס' דטעמייהו משום דכתותי מיכתת שיעוריה וכדאמרי' גבי שופר של ע"ז דישראל דפסול מה"ט. ויש להעיר על הרב שער המלך ז"ל דלא הזכיר לדברי. הגאון מהרש"א ז"ל שכתב שלא כדבריו בזה.