גזע ישי שעד

לקי ומייתי לה מדברי התוס' דמכות הנז'. והוא תימא רבתי על עוצם בקיאותו איך לא זכר שר להאי פלוגתא דר"א ור"י בפ"ח דתרומות דוכולם שהיתה התרומה בתוך פיהם וכו' ומאי דאתמר עלה בש"ס ירוש' והביאו הר"ש ז"ל אשר מבואר יוצא משם דלעוס לא הוה כבלוע בכל איסורין ומינה ממילא דלא שייך חיוב מלקו' על איסור בריה אלא כשבלעה והיא שלימה כבריית' בלתי לעיסה כלל וכאמור

ומאי דמייתי הרב ז"ל מדברי התוס' דמכות. לענ"ד לא שמיה מתיא כלל דהתוס' ז"ל ה"נ קאמרי דהוה מצי למימר בא' שיש בו כזית דחייב שש ה' משום בריה וא' משום. נבילה והיינו כשבלעו כולו שלם כברייתו בלתי לעיסה דאיכ' באכילתו כזו משום בריה וחייב נמי משום נבילה כיון דבריה מתה היא וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה ריסק ובחולין דף כ"ו ע"ב ד"ה ואחד חי דאחד חי דקאמר היינו שלם יע"ש. באופן דאין ראייתו מדברי התוס' דפ' אלו הן הלוקין ראייה כלל לפענ"ד

איברא דגם מאי דכתיבנא אנן בעניותין להוכיח מהך פלוגתא דר"א ור"י בפ"ח דתרומות וממאי דאתמר עלה בש"ס ירוש' דכל שלעסה להבריה בפיו ובלעה אחר לעיסה דהיא מרוסקת לא לקי עליה משום בריה ודלא כסברת הרב מ"מ ז"ל. נראה דיש לדחות ולומר בהאי פלוגתא דר"א ור"י דתרומה דאפי' לר"י דפליג אר"א וס"ל דהלעיסה חינה כבליעה לפי הברייתא דתנא ר"ן וכן נמי לפי סברת תכא דידן דמתני' דלכ"ע הלעוס אינו כבלוע. היינו דאינו כבלוע גמור ממש כאילו כבר בלעו ממש ונגמרה כל מעשה האכילה. אבל תחלת אכילה מיהא הויא הלעיסה והבליעה ממש הבא אחר הלעיסה היא גומרת סוף מעשה האכילה. ולכן כיון שהלעיסה היא התחלה דאכילה ובליעה מיהת ל שפיר דילקה משום בריה אף שבלעו אחר לעיסה דהויא מרוסקת כשבלעה בבית הבליעה ממש. משום דכיון דכי לעסה דחשיבה הלעיסה החלה הבליעה היתה הבריה שלמה כברייתא בתוך פיו מצטרפת חלק האכילה זו דהלעיסה עם הבליעה ממש לתוך בית בליעתו הגם שהבליעה ממש בבית בליעתו היתה אחר שכבר נתרסקה ע"י הלעיסה הן בעודנה תוך פיו טרם בואה לבית הבליעה וכאילו כל גמר אכילתו ובליעתו היתה כשהיא שלימה כברייתא ומילקי לקי. וכן מבואר יוצא מדברי הרב מ"מ ז"ל בפשיטותו מדברי התוס' דמכות דהלעיסה תחלת האכילה היא ובית הבליעה גומרה ולהכי מילקי לקי

האמנם כד דייקינן שפיר לפענ"ד עיקר האי סברא דיליה דסבור הרב מ"מ ז"ל ד בפשיטות גמור דאי אמרי' דהלעיסה תחלת אכילה היא ובית הבליעה גומר דלקי. לאו סברא מוכרחת היא כלל דאף דנימא הכי דהלעיסה אתחלתא דאכילה היא מ"מ כיון דלאו אכילה גמורה עד שיבלענו דרך בית הבליעה נראה דלא לקי משום בריה בכה"ג דכדי שיתחייב מלקות בעינן שתהא כל אכילתו תחלת' וסופה בריה שלימה כברייתא. אבל כשהיתה רק תחלת אכילתו בריה שלימ' כברייתא וטרם בואו לידי גמר האכילה כבר נתרסקה הבריה ובטלה מתורת בריה ע"י הלעיסה דהוא רק אתחלתא דאכילה ובלעה דרך בית הבליעה כשהיא מרוסקת. הרי לא אכל אכילה גמורה ושלימה מתחלה ועד סוף בריה שלימה כבריית' דניהי דלענין איסורא בעלמא י"ל שפיר. דאיכא משום תחלת האכילה דהיא הלעיסה שהיתה אז בריה שלימה ואיסור אכילת בריה איכא מ"מ חיוב מלקות משום בריה לא מיחייב בהכי. וכן נלע"ד להוכיח מהסוגיא דפרק אלו נערות ד"ל ע"ב דאמרי' התם בזר שאכל תרומה לאביי פטור מתשלומין משו' דקים ליה בדרבה מיניה ולרבא חייב. ופרכינן ולאביי פטור והא"ר חסדא מודה רבי נחוניה ן' הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב אלמא דמעידנא דאגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה. ומשני הבמ"ע כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו. ופרכינן סוף סוף כיון דלעסיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוה עד דבלעה ומשנינן כגון שתחב לו בבית הבליעה יע"ש. הרי דפרכינן לאביי להאי אוקמתא דבתחב לו לתוך פיו כיון דלעסה קנייה מתחייב בנפשו לא הוה עד דבלעה. והשתא אם איתא דכיון דהלעיסה הויא תחלת האכילה ובית הבליעה גומר מצטרפי תחלת האכילה דהיא הלעיסה עם גמר האכילה דהיא הבליעה ממש וכחדא אכילה הויא תחלת' וסופה לענין להתחייב עליה מלקות אשר מפני כך חייב האוכל בריה מלקות משום בריה אף שלעסה בפיו ונתרסק' קודם שבלעה דרך בית הבליעה משום דהנאת פיו וגרונו כחדא שריין דתחל' קלקולו מתחיל בפה ובית הבליעה גומר כאשר העלה הרב' משאת משה ז"ל מדברי התוס' דפ' אלו הן הלוקין. כנז' מאי פריך הש"ס בפ' אלו נערות אאביי להך אוקמתא דתחבו לתוך פיו סוף סוף כיון דלעסי' קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה. הא מהלעיסה כבר התחיל הקלקול דחייב עליה מיתה ובית הבליעה הוא הגומר דהנאת פיו וגרונו כחדא שריין ונמצא דבכה"ג חיוב המיתה והתשלומין בהדי הדדי אתיו ושפיר. איכא למימר דפטור מתשלומין כשתחב לו חבירו לתוך פיו. אלא מדפריך הש"ס הכי ואיצטריך