גזע ישי שעג

זעירתא וע"ש: בפרש"י ז"ל ושמעת מינה דהך סוגיא דלעיסה לא חשיבה אכילה דאם לא כן מאי קמיבעיא ליה מהו הא פשיטא דכיון דלעסו אע"ג דבלעו בשתים עלתה לו דהרי פיו נהנה מכזית ומה ענה אותו ר"י דחייב אמטול גרונו תיפוק לי דנהנה פיו. אלא ע"כ דליתא וכן יש להוכיח עוד ממאי דאמרי' התם כזית שאמרו בשל בין השינים כ"ע לא פליגי דאינו מצטרף כי פליגי בין החניכיים וקי"ל דבין החניכיים מצטרף וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה' מ"א. אלמא מפורש יוצא לנ"ד דלעיסה לא חשיבה אכילה והרי מיבטל מקמיה דמטי ליהנות גרונו ממנו. ושוב דחה ראייתו הלזו דאע"ג דנראה לפום ריהטא בריאות וטובות עדיין יש מקום לדחות דלדעת התוס' חילקו מבפנים לאו דחלקו לשנים שלא יבלענו כאחת אלא דחלקו הבשר מעל העצמות לענין שיבטל ממנו שם בריה דקי"ל דחייב אלמא חילקו מבפנים כדרך לעיסה לא יצילנו מכף האיסור. ה"נ לדאתן עלה אע"ג דלישנא דר"י דיהיב טעמא למילתא משום דהרי נהנה גרונו לא דייק כולי האי לדעת התוס' ז"ל דמשום דהכי אורחי' דלעיסה מבעי ליה לדעתם. גם ההיא דבין השינים לא מכרעא כולי האי דאיכא למימר דמאי דאינו מצטרף הוא משום דנכנס בין הדביקים ואינו משלים לאפוקי חניכיים דחכו ממתקים. ואיך שיהיה עדין הדבר שקול עד אמצא מקו' מכריע לאחד מן הצדדים איה"ב. ובתר הכי מסיק הרב ז"ל בראיה למפשט ליה לספיקי' דמילקי לקי. מדברי התוס' דמכות די"ו דאמרי' התם גבי ריסק ט' נמלין והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום בריה וחד משום כזית נבילה וקאמר רבא משום ר"י אפילו שנים והוא ור"י אמר ר"י אפי' חד והוא ולא פליגי הא ברברבי. והא בזוטרי. וכתבו התוס' דכיון דנחתינן להכי לימא דבחד נמי ילקי שש משום בריה ומשום כזית וניחא להו משום דשמא לא שכיח דבחדא איכא כזית נקטיה למלתא בחד והוא. דשמעינן מדברי קדשם דאי הוה שכיח בנמלה כזית א"נ בשאר שרצים דשכיחי דאית בהו כזית מאן דאכליה בעיניה לקי שש חמש משום בריה וחד וכו'. והשתא אם איתא דכי מתרסקא אפומיה ע"י לעיסה חשיב רסוק ופוטרו מן המלקות היכי משכחת לה דלילקי חמש משום בריה מעולם הא מכי נתרסק עודנו בין שיניו נימוח ואין כאן בריה בעדנא דבלעיה. אלא ע"כ דליתא דהנאת פיו וגרונו כחדא שריין דתחלת קלקולו מתחיל בפה ובית הבליעה גומר וזה ברור ופשוט. והא דדייקינן להאי מדברי התוס' ולא מעיקר דברי הש"ס משום דאיכא למדחי קצת דבט' והוא וה"ה בשנים והוא למר כדאית ליה איכא למימר דהנמלה הבאה להשלים השיעור איירי בפחות פחות מחרדל דבעודו בכפו יבלענו והיינו דלקי משום דאכל בריה כברייתה. אכן למ"ש התוס' דבחדא דאיכא כזית נמי לקי כי התם א"א לצמצם ולומר דברברבי דאית בהו כזית ועוד איירי בדבלע להו בלוע אלא בדאכיל להו כי אורחייהו ואפ"ה לקי משום בריה א"ד ז"ל יע"ש

ולפענ"ד נראה דכל שלעסה להבריה בפיו עד שנתרסקה טרם בואה לבית הבליעה ובלעה כשהיא מרוסק לא לקי משום בריה. ואמינא לה מהא דתנן פ"א דתרומות משנה וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם ר"א אומר יבלעו ור"י אומר יפלוטו וגרסי' עלה בש"ס ירוש' מאי פליגין בעבד ואשה אבל בשאר ר"א מודה אמר ר"ש בר יצחק מתני' אמרה כן או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר והקדש שלא נפדו ולית ר"א פליג מ"ט דר"א משום דהתחיל בהיתר תני רבי נתן אומר לא שהיה ר"א אומר משו' דהתחיל בהיתר אלא שהיה ר"א אומר הלעוס כבלוע. אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביה"ך כן אף בנזיר כן אף בנבלה וטריפה ובשקצים וברמסים כן יע"ש והביאו הר"ש ז"ל שם. אשר מפורש יוצא מהך פלוגתא דר"א ור"י וממאי דאתמ' עלה בש"ס ירוש' דהאי מילתא אי הוי הלעיסה כבלוע לענין חיובא דאכילת איסורין ואכילת שקצים ורמסין דהיינו בריה לפי מאי דתנא עלה רבי נתן בהא איפליגו ר"א ור"י דלר"א הלעוס כבלוע ומיד שלעסו בפיו נתחייב כאלו בלעו. ולר"י אין הלעוס כבלוע. ואף גם זאת היינו דוקא לפי מאי דתני רבי נתן אבל לפי מאי דקאמר התם בש"ס הירוש' מקמי הכי דטעמא דר"א משום דהתחיל בהיתר ודייק הכי מהמשנה והביאו הר"ש שם. וכתב דהמשנה פליגא אהא דתנא ר"ן יע"ש. מבואר דלפי סברת תנא דמתני' לכ"ע הלעיסה לאו כבלוע היא. וא"כ מינה ממילא לאיסור בריה דלא חשיבה בריה אלא כשהיא שלימה כברייתה. כי נותנה לתוך פיו ולועסה עד שנתרסקה טרם בואה לבית הבליעה וכי בא לבולעה הרי היא כבר מרוסקת ובטלה מתורת בריה בעודנה בפיו קודם הבליעה לא שייך שילקה עליה משום בריה כשבולעה אחר הלעיסה ביון דעיקר האכילה שעליה בא לו חיוב המלקות היא הבליעה ממש לא הלעיסה והלעיסה לאו כבלוע הוא והרי טרם שבא לבולעה נתרסקה ע"י הלעיסה ובטלה מתורה בריה. ועל כרחין דלא חייבה רחמנא מלקות על אכילת בריה משום בריה אלא כשהוא בולעה שלימה כמו שהיא בלתי לעיסה. ויש לתמוה טובא על הרב משאת משה ז"ל שעלה ונסתפק בזה ולא עוד אלא דאסיק דאף בלעסה בפיו ונתרסקה ובלעה בשהיא מרוסקת