גזע ישי שסט

כאן מקום לקושייתו כלל דהא דס"ל להתוס' דהשבתה הבערה היא היינו לאחר זמן איסורו דלא מהני תו ביטול וכאשר מבואר יוצא מדבריהם ז"ל ד"ד באותו הדבור דמייתי הרב ז"ל לאקשויי עלייהו שכתבו שם וז"ל ועוד דתשביתו אמרי' לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסור לא מהני ביטול עכ"ד ז"ל יע"ש. ולפ"ז תו לא קשיא כלל לדידהו ממאי דס"ל. דהשבתה הבערה היא למה הצריכה התורה בדיקה וביעור כיון דבביטול בעלמא סגי. כדקשיא ליה להרב ז"ל. דאין הכי נמי כי מבטל ליה קודם זמן איסורו ודאי דסגי בהכי דבר תורה ולא צריך תו לבדיקה וביעור כלל. אלא שאם לא ביטל קודם זמן איסורו דהביטול מהני אז ואחר איסורו תו לא מהני ביטול אז אמרה תורה תשביתו דהיינו הבערה כיון דלא ביטלו קודם ועכשיו הוא כבר זמן איסורו ולא מהני ביטול. אבל לרש"י ז"ל דפי' עלה דמתני' דקתני אור לי"ד בודקין דהוה קודם זמן איסורו דטעם הבדיקה הוא שלא יעבור בב"י וב"י ובש"ס אמרו דהבודק צריך שיבטל וכיון דע"כ מיירי בביטל ומדאוריית' בביטול סגי לא צריך תו לבדיקה וביעור. לכן הקשו שפיר לפירש"י דכיון דהאי בדיקה ע"כ במבטלו נמי איירי כדקאמר הש"צ דהבודק צריך לבטל וסגי בביטול בלחוד דבר תורה אמאי הצריכו חז"ל בדיקה וביעור כדי שלא יעבור בב"י הא כיון דביטלו תו לא עבר עליו בב"י וזה פשוט וברור בכוונת דברי התוס' ז"ל ותם אנכי ולא אדע מאי קשיא ליה להרב הנז' על דבריה' ממ"ש בד"ד דהשבת' הבערה היא. אחר דשם ביארו באר היטב דהא דהשבתה הבערה היא היינו לאחר זמן איסורו דלא מצי תו לבטלו. סוף דבר שדברי הרב ז"ל נפלאו ממני בזה. ותו לא מידי

רט"ו בדיקת חמץ. הרב בית דוד ז"ל בתשו' א"ח סי' קמ"ו הקשה דכיון דמן התורה בביטול סגי וחכמים גזרו לבערו שמא יבא לאוכלו למה גזרו עוד לבדוק הא הוי גזירה לגזירה וכ"ש מ"ש שלא יתחיל בשום מלאכה ולמוד שמא ימשך וישכח מלבדוק דהוו שלשה גזירות שמא ישכח ושמא יש חמץ ושמא יאכלנו יע"ש. והרב מהרח"א בכ"ר דוד ז"ל בפירושו על ההגדה הנדפס בסוף ספר אשדות הפסגה די"ז ע"ד הביא לקושיית הרב ב"ד ז"ל הלזו וכתב דנעלם ממנו דברי התוס' במנחות דס"ז ד"ה כדי דגבי חמץ החמירו כודאי של תורה יע"ש א"ד ז"ל יע"ש. ואני אומר דגם מעיני קדשו של הרב מהרח"א ז"ל נעלם מ"ש התוס' בנדה דט"ו ע"ב ד"ה בהמתו דשם הקשו גם כן להך קושיא שהקשו במנחו' שם ותירצו בשם ר"י דמוידי שלא בטלו דהוי ודאי דאורייתא ועוד אור"י וכו' יע"ש הרי. דר"י בעל התוס' ז"ל לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל להאי סברא דכתבו התוס' במנחות דבחמץ החמירו כודאי של תורה. וא"כ לסברת התוס' בשם ר"י דמס' נדה ודאי דקשיא להאי קושיא דקשיא ליה להרב ב"ד ז"ל

האמנם לדידי חזי לי דאעיקרא אין כאן מקום לקושיית הרב ב"ד ז"ל. דכוליה חדא גזירה הוא דמה שהצריכו חז"ל לבדוק לאו גזיר' דשמא ימצא חמץ בפסח ויבא לאוכלו. אלא משום דודאי הוא שימצא שם חמץ דכיון דמשתמש שם בביתו כל השנה בחמץ חזקה גמורה היא שיש שם חמץ ודאי וא"כ בודאי שימצא שם חמץ בתוך הפסח כשלא יבדוק לבערו קודם הפסח ולאו משום חששה בעלמא דשמא ימצא שם חמץ הוא דגזרו. חז"ל וכן נמי הא דיבא לאוכלו קרוב לודאי הוה משום דכיון דרגיל בו כל השנה לא בדיל מיניה וקרוב שיבא לידי שכחה שהוא פסח שאסור בו ויאכלו וכן נמי הא דאסרו במלאכה ולמוד קודם הבדיקה הוה נמי קרוב לודאי שעל ידי עסקו במלאכה או בלמוד איידי דטריד בעסקו במלאכה או בגרסיה והבדיקה אינה רק פעם בשנה ישכח ודאי מלבדוק ולכן הו"ל כל הני כולהו חדא גזירה דחזקה שיש שם חמץ ואם לא יבדוק לבערו קודם הפסח ודאי שימצא שה חמץ וכאשר ימצאנו יש לחוש לחששה שהיא קרובה שיבא לאכלו כיון דרגיל בו כל השנה ולא בדיל מיניה וכמ"ש התוס' בריש פסחים דמה"ט הצריכו חז"ל בדיקה בחמץ יותר משאר איסורי הנאה כערלה וכלאי הכרם ובשר בחלב. ואם יתעסק במלאכה או בלמוד קרוב לעת הבדיקה איידי דטריד ודאי שישכח מהבדיקה ולא יבדוק וכשלא יבדוק ודאי שימצא שם חמץ בתוך הפסח ויש לחוש שיבא לאכלו כשימצאנו. באופן דאין כאן גזירה לגזירה אלא כולהו חדא גזירה דשלא יבא לאכלו היא. כנלע"ד פשוט וברור. ותו לא מידי

רט"ז ביטול חמץ. לדעת רש"י ז"ל ריש פסחים ד"ד ע"ב ד"ה בביטול בעלמא וכו' הא דביטול מהני דאוריית' לחמץ נפקא לן מדכתב רחמנא תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. אבל התוס' ז"ל דחו שם פי' רש"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול וכתבו בשם ר"י ז"ל דה"ט דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי משום דמאחר דביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמר אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וכ"כ הר"ן ז"ל שם בתוספת ביאו"ר דניהי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקיר ליה כה"ג דהוא