גזע ישי שסח

לאור נר חנוכה ליכא ביטול מצוה עכ"ד ז"ל יע"ש. וא"כ כ"ש דקשה קושיין דל"ל קרא דגבי עצי סוכה תיפוק לי משום דאיכא בזוי מצוה כי מסתפק מעצי הסוכה ולא עוד אלא דמבטלן ממצותן דאיכא בזוי טפי. אשר מכח זה היה נראה להוכיח דאיסור בזוי מצוה לאו דאורייתא היא וקרא דושפך וכסה לאו דרשה גמור' היא והאי קרא איצטריך לאידך דרשה דדרשינן מיניה בחולין דפ"ו מי ששפך הוא יכסה. ולכן שפיר איצטריך רחמנ' למכתב חג לה' גבי עצי סוכה לאוסרן מדין עצי הקדש כדדרשינן מה חג לה' קדש וכו'. ויש ליישב

רי"ג בית הכנסת עושין אותה בית המדרש. אבל אין עושין בית המדרש בית הכנסת שקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת. כדאיתא במגילה פרק בני העיר דף כ"ו סע"ב

ונסתפק הרב מג"א ז"ל ריש סי' קנ"ג אם מותר לעשות מבית הכנסת בה"מ ליחיד בביתו. דהא בית המדרש דיחיד בביתו אין לו קדושה כל כך כמו שפסק מרן בש"ע סי' קנ"א סעיף ב' בשם י"א. או דילמא גם בית המדרש ליחיד בביתו מותר לעשות מבית הכנסת. וכתב דמהא דפסק בש"ע סי' פ' סעיף י"ח דבית המדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת וכו' ובהגהה שם די"א דאפי' בלא עשרה עדיף להתפלל בבה"מ הקבוע לו וכו' מוכח דשרי לעשות מבית הכנסת בה"מ אפי' ליחיד בביתו זת"ד ז"ל יע"ש. ולפענ"ד אחר המחילה רבה דמאי דמייתי מר כחא דהיתרא מהא דסי' צ' לא שמיה מתיא כלל דהתם מאי דשרינן ליה ליחיד להתפלל בבית מדרשו הקבוע לו בביתו ואפילו ביחיד למ"ד. לאו משום דאפי' בה"מ דיחיד בביתו קדוש יותר מבית הכנסת. בלא התם טעמא אחרינא הוא משום דמיירי ביחיד שתורתו אומנותו ומשום בטול מלמודו בעת יציאתו מבית מדרשו ללכת לבית הכנסת בעת שצריך למכניף עשרה לבית מדרשו ומשום שלא יבטל כלל מקביעות למודו בבית מדרשו דהוא קבוע על למודו שם תמיד בלא בטול כלל הוא שהתירו לו להתפלל בבית מדרשו. אבל לענין לעשות מבית הכנסת בית המדרש ליחיד בביתו יש לומר דאסיר כיון דאין קדושת בית המדרש של יחיד בביתו חמור כל כך כמבואר בש"ע סי' קנ"א סעיף י"ב וכן מוכח טפי מדברי הש"ע שם שכתב וי"א שמה ששנינו בקדוש' בתי מדרשו' רא"ל של רבים דומיא דבה"כ אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו אין לו קדוש' כל כך ע"כ וממ"ש שמה ששנינו בקדוש' בתי מדרשות מוכח דכל מה שנשנה בש"ס בקדושת בתי מדרשות רצ"ל של רבים. ובכל מה ששנינו הוה נמי הא דבית הכנסת עושין אותו בית המדרש דרצ"ל בית המדרש של רבים.. ועוד דבהא דבית הכנסת עושין אותו בית המדרש מוכח כן להדיא מהש"ס דבבית המדרש של רבים מיירי דהכי איתא התם בפ' בני העיר אמר רב פפי משמיה דרב מבי כנישתא לבי רבנן שרי מבי רבנן לבי כנישתא אסיר. הרי דנקיט להבית המדרש הלזה בשמא דבי רבנן דהיינו של רבים דהם רבנן. וכן מוכח עוד ממאי דאית' התם בתר הכי דרש בר קפרא מאי דכתי' וישרף את בית ה' וגו' ואת כל בית גדול וגו' ואת בית גד ר"י ורישב"ל חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וכו הנה דטעמא דבית המדרש שהוא יותר קדוש מבית הכנסת הוא לפי שמגדלין בו תורה מוכח מזה דהיינו שיש בו למוד תורה לרבים רבנן ותלמידהון דבהכי הוה בית שמגדלין בו תורה. ומשו"ה הוא דאמר ריב"ל לעיל דבה"כ מותר לעשותו בה"מ דהוא דריש בית גדול שמגדלין בו תורה וכמו שפי' רש"י ז"ל שם ד"ה מותר לעשות בה"מ וכו' יע"ש ובדברי התוס' ד"ה כוותיה דר"פ באופן דלפענ"ד נראה דבה"מ של יחיד לא שרי לעשותו מבית הכנסת ודלא כהרב מג"א ז"ל כנ"ל. ותו לא מידי

רי"ד בדיקת חמץ. לדעת רש"י ז"ל ריש פ"ק דפסחי' טעמא דבדיקת חמץ כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא. אבל התוס' ז"ל הקשו על פירש"י ז"ל כיון דצריך ביטול כדאמר בג מ' ד"ו הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בבטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חז"ל בדיקה כלל ולכן כתבו בשם ר"י ז"ל דאע"ג דסגי בבטול בעלמא החמירו חז"ל לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו יע"ש בריש פסחים

והנה הרב לשון למודים ז"ל בא"ח דפ"ד ע"ז הקשה על דברי התוס' ז"ל דגם לשיטתנו קשה דהא אינהו סברי לקמן דף ד' דהשבתה הבערה היא למה הצריכה התורה בדיקה וביעור כיון דבבטול סגי. ותירץ דלהכי הצריכה התורה ביעור שלא יבא לאכלו את"ד ז"ל יע"ש. ולפענ"ד אחרי המחי"ר תירוצו תמוה דהא התוס' כתבו בבירור דהחמירו חז"ל לבדוק ולבערו אשר מדבריהם אלו מפורש יוצא דמדאוריית' כל שביטל סגי ולא מחייב לבערו משום שלא יבא לאכלו דרחמנא לא חש כלל להאי חששא דשלא יבא לאכלו רק חז"ל הוא דהחמירו לחוש להאי חששא דשמא יבא לאכלו והצריכו גם בדיקה וביעור אף שביטל

האמנם עיקר מאי דקשיתיה להרב ז"ל ע"ד התוס' ז"ל. אחר המחילה רבה דאין