גזע ישי שסה

לנדותו ואם לא נדהו יהא עצמו בנדוי כדין הנשבע לשוא או לשקר דבהכי דבריהם חזקים מוצקים וקיימי'. כנלע"ד למימר בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל. ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל בתשו' הנקראים בשם פאר הדור סי' ק"ה דאיסור ברכות שא"צ איסור דאורייתא צ"ל דלאו איסור דאוריית' ממש קאמר אלא כוונתו דחז"ל עשאוהו כאיסור דאורייתא

וראיתי להרב זרע אמת ח"א סי' א' שגם הוא ז"ל האריך להוכיח דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל דאיסו' ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן וכתב לפר' דברי הרמב"ם דבתשו' הנז' דלאו איסו' דאוריית' ממש קאמר וכדכתיבנא. אלא שעיקר הוכחתו הוה ממאי דשרי להזכיר את ש"ש בשבחו ולא גרע ברכה משבח וכ"כ ג"כ הגאון פני יהושע ז"ל בחי' לברכו' לדל"ג להוכיח דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן ממאי דהתירו להזכיר ש"ש בדברי שבחים ותחנות וכתב דזה ברור יע"ש

ולפענ"ד אי מהא לאו הוכחה היא דר"ל דברכה כיון שחז"ל תקנוה לברך בעתה במקום חיובה כי מברכה שלא בעתה ובמקומ' אין זה מברך לשבח אלא כמתלוצץ וכמ"ש בשבת דקי"ח ע"ב הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף ופרש"י ז"ל דנביאים תיקנו לומר בפרקי' לשבח והודייה וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ ע"כ. מה"ט נמי י"ל דאסור מדאורייתא לברך ברכה שא"צ כיון דאינו מברכה בעתה ובמקומ' שתקנוה חז"ל לברכה. ומה מאוד אני תמה על הרב זרע אמת ז"ל דאיהו גופיה כתב שם טעמא דאיסור ברכה שא"צ דהוה דוגמא להא דאמרי' בשבת דהקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף יע"ש. דלפ"ז י"ל שפיר דאיסור ברכה שא"צ דאוריית' הוי מה"ט דאינה מברכה בעתה ובמקומ' שתקנוה חז"ל ולאו שבח יחשב לו ברכתו אלא הוא כמחרף דהו"ל כמתלוצץ. ואיך מוכיח הרב ז"ל דאין איסורו אלא מדרבנן משום דהרי הברכה שבח הוא. ושטעם שאסרו חז"ל לברך ברכה שא"צ הוא פשוט דהם תקנו הברכות והם אמרו שלא לאמרם שלא לצורך כי היכי דתיהוי היכרא כשאומר אותם משום תקנת חכמים דוגמא לדבר מ"ש פ"י דשבת דקי"ח ע"ב הקורא הלל בכל יום וכו' וה"נ דכוותה וכו' א"ד ז"ל יע"ש. והוא תימא דהא מה"ט גופיה דאמרו בשבת דהקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף והיינו משום דכל שאומר השבח שלא בעתה ה"ז כמתלוצץ ולאו שבח יחשב. י"ל שפיר דמשו"ה אסורה ברכה שא"צ דבר תורה דלחשוב הברכה לשבח לא חשבינן לה כיון דאינה בעתה. ובמקומה שתקנוה חז"ל ואזלא ליה להרב ז"ל כל עיקר הוכחתו ותלמוד אשר ממנו ללמד יצא דלכ"ע אין איסור ברכ' שא"צ אלא מדרבנן. וכן נמי אין מקום למה שתמה שם על הרב מג"א ז"ל מכח זה דהברכה שבח היא. באופן דכל עיקר הוכחתו דכתב להוכיח שם הרב ז"ל דגם להרמב"ם ז"ל אין איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן לאו הוכחה היא כלל לפענ"ד. ואי איכא להכריח דגם הרמב"ם ז"ל יסבור דאין איסורו אלא מדרבנן. אינו אלא על דרך שכתבנו אנן בעניותין להוכיח מדבריו וכן מעיקר דברי הש"ס ככל האמור ומדובר לעיל. אלא שדברי הרמב"ם ז"ל בתשובותיו ס' ק"ה דכתב דאיסור דאורייתא הוא לא משמע הכי זולתי אם נדחוק לפרש דבריו דלאו איסור דאורייתא ממש קאמר וכדכתיבנא וכמ"ש ג"כ הרב זרע אמת ז"ל. ועיין להריב"ש ז"ל בתשו' ססי' שפ"ד שכתב וז"ל ואע"פ שכתב הרא"ה דברכה שא"צ מדרבנן ואסמכוה אקרא מ"מ רמיזא באורייתא יע"ש. וא"כ י"ל שפיר דלכוונה זו הוא דכתב הרמב"ם בתשו' דברכה שא"צ אסור מדאורייתא כלומר דרמיזא איסוריה באוריית' כן נראה לי. ותו לא מידי

ר"י ברכה שאינה צריכה. הא דברכה שא"צ לא אסירה אלא מדרבנן ולא עבר המברך ברכה שא"צ על לאו דלא תשא ממש דבר תורה. היינו כשמברך הברכה בעת ובזמן דשייכא מיהא לברכה זו אלא דלדידיה לא צריכה ליה לברכה זו שכבר בירך ויצא י"ח ממנה וכיוצא. אבל המברך ברכה דלא שייכה לברכה זו כלל לזמן ההוא כגון שבירך ברכת המבדיל ביום אחד מימי החול דודאי הו"ל מזכיר ש"ש לבטלה ממש. בכה"ג נראה דעובר משום לא תשא ממש מן התורה כיון שאין מקום כלל להזכרת השם בהבדלה כי האי. כ"כ הגאון פני יהושע ז"ל בחי' לברכות לדל"ג סוף ד"ה תני רב אחא

ולפענ"ד אחר המחי"ר דאין סברתו הלזו מחוורת כלל. דהא כי אמרי' דברכה שא"צ דעובר עליה משום לא תשא דאינו אלא מדרבנן אע"ג דהרי הוא מזכיר שם שמים שלא לצורך. היינו משום דכיון דבברכה הוא דמזכיר שם ה' הרי היא כשבח שיכול אדם להזכיר שם ה' כדי לשבחו. וכמו שכ"כ הגאון ז"ל הנז' שם לעיל מזה להכריח דאין איסור דברכה שא"צ אלא מדרבנן מהא דלא אסרי להזכיר השם. בדברי שבחים ותחנונים יע"ש. וכיון שכן דכל עיקר טעמא דהיתרא דברכה שא"צ דבר תורה ואין בה משום הזכר' ש"ש לבטלה מדאורייתא הוה משום דכיון דבברכה הוא דמזכיר שם השם כמזכירו בדברי שבחים הוה דלא אסיר. א"כ מה"ט