גזע ישי שסד

דריש תמורה הוא כדעת הרמב"ם דהמברך ברכ' שא"צ עובר משום לא תשא ממש דאורייתא

איברא דאנכי הרואה דבעיקר דברי הרמב"ם דסוף הלכות שבועות איכא לאקשויי טובא לפום ריהטא דהנה בדין ט' כתב השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום לא תשא במו שביארנו בה' ברכות ה"ז חייב לנדותו וכו'. ובדין י"א כתב וז"ל ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפי להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את ה' הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה וכו'. והשתא איכא לאקשויי טובא דהא ממ"ש בתחלה בדין ט"ו דהשומע הזכרת ה' מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכ' וכו' כבר ביאר לנו ביאו' רח"ב במ"ש דהשומע הזכרת ה' לשוא דחייב לנדותו דאפי' הזכרת שם ה' בלתי שבועה אסור ואמאי חזר וכתב בדין י"א ולא שבועה בלבד היא שאסורה וכו' ואם נאמר דמ"ש בדין ט' השומע הזכרת שם ה' מפי חבירו לשוא רצ"ל בשבועה לשוא. אכתי כבר בא מבואר במ"ש דגם המברך ברכה שא"צ עובר משו' נושא ש"ש לשוא דלא שבועה לשוא לבד היא שאסורה אלא אפי' להזכי' שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע. שהרי מברך ברכה שא"צ לא שייך כלל לאוסרו משום שבועה לשוא דאין כאן שבועה ואין איסור ברכה שא"צ רק משום שהזכיר את שם השם לבטלה וא"כ הא תו למה לי הא דחזר וכתב בדין י"א ולא שבועה בלבד היא שאסורה וכו'. ותו קשה טובא דממ"ש בדין ט' דברכה שא"צ עובר משום לא תשא מבואר יוצא דאיסור הזכרת השם לבטלה בלא שבועה נמי איסורו מלאו דלא תשא דהא ברכה שא"צ אין שום טעם לחייבו משום שבועה לשוא דמה שבועה שייכא בברכה וע"כ דאין איסור דברכה שא"צ אלא משום מה שמזכיר שם מן השמות המיוחדין בהברכה לבטלה וא"כ הרי מבואר יוצא מדבריו דבדין זה דכתב דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא דגם איסור מזכיר שם מן השמות המיוחדין שלא בשבועה הוא מלאו דלא תשא. ואיך כתב בדין י"א דאיסור הזכרת השם לבטלה הוה מקרא דליראה את השם הנכבד והנורא דבכלל יראתו שלא יזכירו לבטל' וזה דלא כמ"ש לעיל כריט' דאיסור הזכרת ש"ש לבטלה אף שלא נשבע הוה נמי משום איסור לאו דלא תשא

אשר על כן נלע"ד להכריח מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דגם איהו ז"ל הכי ס"ל דהא דאמור רבנן דהמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא היינו מדרבנן ואסמכוה אלאו דלא תשא לחזוק דבריהם באיסור זה ומאי דכתב ז"ל דהמברך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא רצ"ל דהוא עובר מדרבנן וכיון דאין איסור זה דמברך ברכה שא"צ אלא מדרבנן עדין לא למדונו הרמב"ם ז"ל במ"ש דהמברך ברכה שאינה צריכה חייב השומעו לנדותו משום דעובר משום נושא שם ה' לשוא. דלא שבוע' לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפי' להזכיר שם מהשמות המיוחדין לבטלה אסור מדאורייתא די"ל דגם הזכרת השם לבטלה אין איסורו אלא מדרבנן דומיא דברכה שא"צ. לכן חזר וכתב בדין י"א דגם הזכרת השם לבטלה כלומר בלא ברכה אסור מן התורה מקרא דליראה את השם הנכבד והנורא. והא דכתב בדין ט' להשוות מברך ברכה שא"צ לנשבע לשוא או לשקר לענין שהשומע חייב לנדותו ואם לא נדהו יהא הוא עצמו בנדוי. אשר מדבריו אלו נראה לכאורה דברכה שא"צ עובר משום נושא שם ה' לשוא דבר תורה דאי אינו אלא מדרבנן מנ"ל להרמב"ם דחייב השומעו לנדותו ואם לא נדהו יהא הוא עצמו בנדוי. וכדכתיבנ' לעיל בריש אמי'ר להוכיח כן מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דדעתו דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא מדאורייתא. נלע"ד דהרמב"ם ז"ל למד דבר זה ממאי דראו חכמים להחמי' באיסור זה דברכה שא"צ עד שנראה להם לאסמכיה אאיסור לאו דלא תשא אע"ג דלא שייך כלל לאו זה דלא תשא בברכה שא"צ דאין לאוסרו אלא משום הזכרת ש"ש לבטלה דאיסורו איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא כדאיתא בש"ס ריש תמורה או מקרא דליראה את ה' הנכבד כדכתב הרמב"ם ז"ל והיינו דכדי לחזק חזוק גמור לדבריהם בהאי איסורא ראו חז"ל לאסמכיה לאיסור דברכה שא"צ אלאו זה דלא תשא כדי שיהא חמור בעיני העם איסור זה כאיסור דאורייתא דלאו זה דלא תשא ולא יקילו ביה. וכיון שכן ממילא נמי מה"ט דשלא יקילו בו יש ליתן לאיסור ברכה שא"צ כל דין איסור לאו דלא תשא דאורייתא לענין שהשומע מפי חבירו שמברך ברכה שא"צ דחייב לנדותו ואם לא נדהו יהא הוא עצמו בנדוי דאי לאו הכי אלא שהשומע מפי חבירו ברכה שא"צ אם לא נדהו השומע אין הוא עצמו בנדוי כדין השומע הזכרת ש"ש בשבועה לשוא או לשקר. הרי מזה מוכח דקיל איסור ברכה שא"צ ויבאו להקל באיסור וה ונמצא שלא הועיל חז"ל כלום במאי דאסמכוהו אלאו דלא תשא. אלא מוכרח דחז"ל החמירו באיסור זה דברכה שא"צ כעין איסור לאו זה דלא תשא דאורייתא ממש לכל דבריו דגם באיסור זה דברכה שא"צ השומע מפיו חייב