גזע ישי שסב

דאי לא הוה איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן לא הוה מחייב להשומע לנדותו. ומיהו אי מהא נלע"ד דלאו משמעות מוכרח הוה די"ל דאין איסורו אלא מדרבנן ואפ"ה חייב השומע לנדותו כדאשכחן שמנדין למי שעובר על איסורא דרבנן. האמנם לדידי משמע לי הכי מסיום דברי הרמב"ם ז"ל שסיים שם ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי. ומדבריו אלו ודאי מוכח דאיסור ברכה שא"צ הוה דאורייתא דומיא דמזכיר השם לבטלה או הנשבע לשקר. דאי אין איסור ברכה שא"צ אלא מדרבנן. קשה טובא על הרמב"ם ז"ל דזו מנ"ל דגם השומע מפי המברך אם הוא לא נדהו להמברך איהו בנדוי. הא בש"ס דנדרים דף ז' ע"ב דמשם מקור דינו זה לא אתמר התם רק השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו וכו' יע"ש וא"כ מנ"ל להרמב"ם למימר דגם בשומע מחבירו שמברך לפניו ברכה שא"צ שאם לא נדהו השומע הוא עצמו בנדוי דילמא דוקא השומע הזכרת השם בלא ברכה מפי חבירו דעובר מדאוריית' הוא דחייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי אבל השומע מפי המברך ברכה שא"צ דאין איסורו אלא מדרבנן נהי דלענין שיהא חייב השומע לנדותו גם בברכה שא"צ חייב לנדותו כדין העובר אאיסורא דרבנן דהוא חייב נדוי. אכל שיהא הוא בעצמו בנדוי אם לא נדהו מניין לו להרמב"ם ז"ל. אלא מוכרח דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם המברך ברכה שא"צ עובר משום נושא ש"ש לשוא דבר תורה כהמזכיר את השם לבטלה בלא ברכה. ולכן כתב שפיר דגם השומע מפי חבירו שמברך ברכה שא"צ דחייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא וכו' דומיא דהשומע הזכרת השם או שבועה לשקר מפי חבירו דכולהו חדא איסורא הוו דמזכיר את השם לבטלה ועובר על לאו דלא תשא דבר תורה

והנה הרב פר"ח ז"ל בא"ח ס"ס ס"ו הביא ראיה דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן מהא דגרסי' פ' הרואה אהא דתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשי מברך שהחיינו דאמרי' עלה בגמר' בלישנא בתרא אמר ר"ה ל"ש אלא שלא קנה וחזר קנה אבל קנה וחזר וקנה א"צ לברך ור"י אמר אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך מכלל דביש לו וקנה דברי הכל צריך לברך מתיבי בנה בית חדש ואין לו כיוצא בו קנה כלים חדשים ואין לו כיוצא בהם צריך לברך יש. לו כיוצא בהם א"צ לברך דר"מ רי"א בין כך ובין כך צריך לברך בשלמא ר"ה כר"י אלא ר"י כמאן וכו' ומשני אמר לך ר"י ה"ה דלר"י קנה וחזר וקנ' נמי צ"ל והא דקמפלגי ביש לו וקנ' להודיעך כחו דר"מ דאפי' קנה ויש לו א"צ לברך וכ"ש קנה וחזר וקנה דא"צ לברך ופרכינן וליפליגי בקנה וחזר וקנה דא"צ לברך להודיעך כוחו דר"י ומשנינן כחא דהיתירא עדיף ליה הנה לך בהדייא דטפי ניחא ליה לתנא לאשמועינן כחא דר"מ דלא דמצריך לברך מלאשמועי' כחא דר"י דהלכתא כוותיה דמצריך לברך משום דהוי לחומרא ומכאן ראיה דהא דאמרינן עובר משוש לא תשא היינו מדרבנן כדאמרי' בספ"ק דברכות הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובלאו וכן בפ"ק דיומא השח שיחת חולין עובר בעשה וכיוצא טובא דאם איתא דהוי מדאורייתא א"כ טפי רבותא הו"ל לאשמועינן התנא כחא דר' יהודה. אלא ודאי אסמכתא בעלמא היא א"ד ז"ל יע"ש שכתב שהיא ראיה מכרעת

ולפע"ד אחר המחילה רבה דלאו ראיה מכרעת היא ולא שמיה מתיא כלל. דהא עיקר פלוגתייהו דר"מ ור"י בקנה בית חדש או כלי' חדשים הוה בעיקר חיוב הברכה דשהחיינו אם חייב הוא לברך או אינו חייב וכדקאמרי צריך לברך וא"צ לברך ולענין אי חייב הוא לברך או אינו חייב ודאי דהו"ל ר"מ דקאמר דאינו חייב לברך כחא דהיתירא דהרי הוא פוטרו מלברך ור"י הוה כחא דאיסורא דהרי הוא מחייבו לברך וא"כ לא שייך כלל לומר בהאי פלוגתא דר"מ ור"י דעיקר פלוגתייהו הוה בחיוב הברכה דהו"ל לאשמועינן טפי רבותא התנא כחא דר"י כיון דלא איפליגו כלל בדבר שיש בו חיוב ברכת ואם יכול לברך או לא כי היכי דליהוי ר"י דקאמר דיכול לברך כחא דהיתירא. דהא עיקר פלוגתייהו הוה בעיקר חיוב הברכה אי חייב לברך או לא מיחיי' לברך דבצד זה דאם אעיקרא יש שם חיוב ברכה בדבר ההוא אם לאו פשיטא דהו"ל ר"מ הפוטר אותו דבר מברכה ואמר דא"צ לברך כחא דהיתירא ור"י דמחייבו לברך ואמר דצריך לברך כחא דאיסור' ולכן שפיר קאמר הש"ס דהתנא אשמועי' כחא דר"מ דהוא כחא דהתירא דלאשמועי' כחא דהתירא דר"י דיכול לברך לא שייך כלל למימר כיון דלא איפליגו השתא הכא בהאי מלתא דאי בעי לברך אם יכול לברך או אינו יכול דעיקר פלוגתייהו דשמיע ליה להתנא דאיפליגו בה ר"מ ור"י לא הוה אלא אי חייב לברך או אינו חייב ולכן אשמועי' בפלוגתייהו כחא דר"מ דהוה ודאי כחא דהתיר' במאי דאיפליגו ביה וזה פשוט וברור. באופן דראיית הרב פ"ח ז"ל הלזו לאו ראיה היא כלל לפענ"ד

האמנם לדידי חזי לי לפום ריהטא להכריח דהא דאמרי' דהמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא דאין זה אלא אסמכתא מדרבנן. והוא מכח מאי דאיכ' לאקשויי טובא על עיקר' דהאי מימרא דאמור רבנן ר"י ור"ל כל המברך ברכה שא"צ