גזע ישי שסא

סי' וכאשר הארכנו גם אנן בעניותין בזה במקום אחר. ועוד דאפילו אי יהיבנא ליה להרב"י ז"ל כל דיליה דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל. מ"מ בדעת הרא"ש ז"ל לא ניתן ליאמר סברא זו כלל דיסבור גם הוא כסברת הרמב"ם ז"ל דבהדיא מפורש יוצא מדברי הרא"ש פרק ג' שאכלו דס"ל דכל הג' ברכות דברהמ"ז מדאורייתא הן עיין שם סי' י"ב וסי' כ"ב במ"ש עלה דאמרינן התם אר"ן משה תקן להם ברכת הזן וכו' דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תקן על ישראל עמך ושלמה תקן וכו' שכתב וז"ל ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא דוד ושלמה תיקנו המטבע לפי מה שנתוסף טובה לישראל עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה מפורש יוצא מדברי הרא"ש ז"ל דס"ל דכל הג' ברכות דבהמ"ז הן מדאורייתא. וכן מפורש יוצא מדברי הטור בנו ז"ל בסי' קפ"ז ממ"ש ע"ד אחיו רבינו יחיאל ז"ל יע"ש וממ"ש עוד שם סי קפ"ח וכן מפורש יוצא עוד ממ"ש בסי' ר"ח על מ"ש הרמב"ם דיש שאין אומרים בברכת מעין ג' כי אתה ה' טוב ומטיב שלא תקנו אלא מעין ג' וע"ז כתב הטור ז"ל ומיהו ישנו בכל הנוסחאות וקורין אותה מעין ג' אע"פ שתקנו מעין ד' שאין קורין אותה אלא על שם ג' שהם דאורייתא וכו' יע"ש. מכל זה מבואר דס"ל דכל הג' ברכות דבהמ"ז הן דאוריית' ומינה דהכי נמי הוי דעת אביו הרא"ש ז"ל מדלא הזכירו. ועוד דכבר כתבנו דכן מבואר יוצא מדברי הרא"ש ו"ל גופיה כפ' ג' שאכלו דהכי ס"ל דכל הג' ברכות הן מן התורה

אשר על כן מכח כל הני פרכי דפרכינן על עיקר דברי רבינו יונה וראייתו וכן על תר"י מיניה וביה וכן על הרא"ש ז"ל ככל הנז'. נלע"ד ברור דמ"ש תר"י ונרא' למורי הרב נר"ו דברכ' מעין ג' אינה אלא מדרבנן וכו' אין כוונתו לומר דעיקר חיוב הברכה דעל ז' המינין נראה לרבינו יונה דאינה אלא מדרבנן דבהא ודאי ס"ל דחיוב הברכ' על כל ז' המינין היא מדאורייתא וכמ"ש תר"י בפשיטו' לעיל בריש הפרק בהני תרי דוכתי דכתבנו דבריהם לעיל אלא הכא כוונת תר"י בשם רבם רבינו יונה דנראה לו דברכת מעין ג' אינה אלא מדרבנן כלומר דמאי דמברכינן הברכה דז' המינין מעין ג' אינה אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא ליכא חיובא לברך הברכה דז' המינין מעין ג' דאע"ג דעל הלחם הג' ברכות חיובא דאורייתא נינהו. על ז' המינין לא חייבא רחמנא אלא לברך והיינו ברכה אחת ולא בעי' שתהיה מעין ג' ומאי דמברכינן לה מעין ג' אינה אלא מדרבנן דתקנו לברך גם ברכת שאר כל ז' המינין מעין ג' כעין ג' דחייבה רחמנא על הלחם ומייתי שפיר ראיה אלימתא לזה מהא דאמרי' ראם בירך על תמרי ברכת הזן יצא ואם איתא וכו'. ובהכי אתו שפיר דברי הרא"ש ז"ל ואין צורך למ"ש הרב מעדני מלך ז"ל ליישב דבריו ע"פ מ"ש הרב"י דס"ל להרמב"ם דאין מנין הברכות מן התורה אלא דגבי ברכת המזון ודאי דס"ל להרא"ש ז"ל דכל הג' ברכות הן מן התורה וכדכתיבנא לעיל. אבל ברכת מעין ג' דשאר ז' המינין ס"ל דאין המעין ג' מן התורה וכדכתיבנא בכוונת רבינו יונה ז"ל כנלע"ד ברור בכונת דברי רבינו יונה ודלא כהרב שה"ג והרפ"ח והרב חי' אנשי השם וכן הרב מעדני מלך ז"ל דהבינו דברי רבינו יונה ז"ל שכוונתו על עיקר חיוב הברכה דז' המינין דאינה אלא מדרבנן דהא ליתא אלא כוונתו כדכתיבנא. כנלע"ד. ותו לא מידי

ר"ט ברכה שאינה צריכה. בש"ס דברכות דף ל"ג אמרינן דכל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא. וכתבו התוס' ז"ל בר"ה דל"ג דאיסור ברכ' שא"צ אינו לא מדרבנן והא דאמרי' דעובר משום ל"ת היינו מדרבנן דאסמכוהו אלאו דלא תשא וכ"נ שם דעת הר"ן ז"ל וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין. אכל מדברי הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שבועות הלכה ט' מוכח דס"ל דעובר ממש בלאו דלא תשא דבר תור' שכתב וז"ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם. שמים לשוא כמו שביארנו בהלכות ברכות ה"ז חייב לנדותו ואם לא נדוהו הוא בעצמו יהא בנדוי וכו' במד"א בשהיה הנשבע או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו וכו' ע"כ יע"ש. הרי דכתב דהשומע מפי חבירו שבירך לפניו ברכ' שא"צ חייב לנדותו ומדחייב לנדותו מוכח דאיסור ברכה שא"צ דאורייתא הוא. וכן ראיתי להרב מהר"מ ן' חביב ז"ל בס' תוספת יוה"ך לדף פ' ע"ב בסוף פסקו דברכה אחרונ' על הקאוו"י שכ' וז"ל והכי אמרי' פ' אין עומדין כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא וכ"כ הרמב"ם פ"א דה' ברכות דין ט"ו ובסוף הלכו' שבועו' כתב דהשומע שנשבע חבירו לשקר או שבירך ברכ' שא"צ שהוא עובר משום נושא ש"ש לשוא ה"ז חייב לנדותו יע"ש ומשמע לי מכל זה דאיסור ברכה שא"צ הוי דאורייתא א"ד ז"ל יע"ש. הרי דמשמע ליה להרב ז"ל מהני מילי דכתב הרמב"ם סוף הלכו' שבועו' דהשומע מחבירו שבירך ברכה שא"צ חייב לנדותו דאיסו' ברכה שא"צ דאורייתא הוא. ונראה דמשמע ליה הכי ממאי דכתב הרמב"ם דהשומע חייב לנדותו