גזע ישי שנט

דאורייתא אלא מדרבנן עד שמכח כן כי היכי דלא יהיו דברי תר"י סתרא"י כתב דמ"ש תר"י דודאי מן התורה אפילו ז' המינין שטעונין ברכה לאחריהם מן התורה וכו' לאו דוקא ז' המינין שאין לנו מן התור' אלא על הלחם וכו' כנז'. והשתא איכא לאקשויי בדברי רבינו יונה ז"ל דמאי ראיה מייתי לענין דאין ז' המינין חייבין בברכה אלא מדרבנן מהא דאמרי' דאם בירך על תמרי ברכת הזן יצא דאם איתא דהוא מן התורה היאך היה אומר שאם אמר במקומה ברכת הזן יצא אלא ודאי וכו'. ומאי ראיה היא זו דלעולם אימא לך דחיוב הברכה דכל ז' המינין נמי דאוריית' היא דעל כולם נאמר וברכת. אלא דאין חיוב ברכתן לברכה מעין ג' דבר תורה דמדאוריית' בברכה אחת דלאו מעין ג' סגי בז' המינין וחכמים הן שתקנו לברכה מעין ג' כעין ברכת הלחם והילכך כיון דמדאורייתא ליכא חיובא אלא לברך אחריהן וברכה אחת סגי משו"ה קאמרי' שפיר דבדיעבד אם בירך על תמרי ברכת הזן במקום ברכת מעין ג' דיצא והיינו משום דמעיקר דינא דאורייתא ליכא חיובא לברך אחר ז' המינין אלא ברכה אחת לחודה והא דמברכינן לה מעין ג' תקנתא דרבנן היא והילכך בדיעבד אם בירך על תמרים ברכת הזן לחוד כיון דמדאורייתא אף לכתחלה סגי ליה בברכה אחת שפיר יצא בדיעבד אף אע"ג דמדרבנן צריך לברך ברכתן מעין ג'. אלא מוכח מדברי רבינו יונה ז"ל הללו ממאי דמייתי ראיה זו דפשיטא ליה מלתא דאי אמרינן דכל ז' המינין חייבין בברכה מן התורה חיוב ברכתן מדאורייתא הוא לברכה דוקא מעין ג' כעין ברכת הלחם ולא סגי דבר תורה בברכה אחת דלאו מעין ג' ולכן מייתי שפיר ראיה דאין חיובא דברכה על ז' המינין אלא מדרבנן מהא דאמרינן דאם בירך על תמרי ברכת הזן לחוד יצא דאם איתא דחיוב הברכה על ז' המינין הוי חיובא דאורייתא ממילא חיובה הוא לברכה מעין ג' דבר תורה וא"כ היאך הוא אומר שאם אמר במקומה ברכת הזן יצא וכו'

איברא דהיא גופה קשיא לי על רבינו יונה ך ז"ל דמנא ליה דבר זה דאי אמרינן דכל ז' המינין חייבין בברכה דבר תורה בהכרח שתהא חיוב הברכה מדאורייתא לברכה מעין ג' עד שמכח זה בא טעון בראיה מהא דאמרי' דאם בירך על תמרי ברכת הזן יצא דאין חיוב דבר תורה לברך אחר ז' המינין. דאע"ג דעל הלחם יסבור בהכרח דג' ברכות דידיה חיובא דאורייתא וכמ"ש התוס' בברכו' די"ו ע"ב וכן הוא דעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל ודלא כמ"ש הרב בכ"מ פ' מ"ה ברכות דין ובב"י סי' קצ"א וכמו שכבר הארכנו בפרט זה במקום אחר. מ"מ בברכת ז' המינין אף אי חיוב ברכתן דבר תורה אין לנו הכרח כלל לומר דחיוב ברכתן דבר תורה היא לברכה מעין ג'. ואדרבא יש להכריח דאין חיוב ברכתן מן התורה אלא ברכה אחת דלאו מעין ג' וכדכתיבנא לעיל. ואע"ג דכתבנו דמדברי הרשב"א ז"ל בחי' משמע דס"ל דחייב הברכה לברכה מעין שלש דאורייתא ושם נאמר טעמו ונמוקו משום דאדכרינהו לכל הני הכא בהדי לחם וכלל חיוב ברכת כולם בצווי אחד דואכלת ושבעת וברכת נראה לו להרשב"א ז"ל דיהיה חיוב מדאורייתא לברך הברכה דכל ז' המינין כעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש כנז"ל מ"מ הדבר ברור דאין זה מוכרח כל כך עד שמכחו נבא להכריח בראיה מהא דאמרי' דאם ברך על תמרי ברכת הזן יצא דאין ז' המינין חייבין בברכ' אלא מדרבנן כאשר הוכ"ח הוכיח רבינו יונה דיד הדוחה נטויה בזרוע שתים לדחות בנקל ראייתו הלזו כי אמור יאמר בפה מלא דאין ראיה זו ראיה כלל דמקו' יש בראש לומר דאף דחיוב ברכת ז' המינין דבר תורה אין חיוב דבר תורה לברכה מעין ג' אלא ברכה אחת דלאו מעין ג' חייבא רחמנא ורבנן הוא דתקנו לברך הברכה מעין ג' ובכן אזלא ליה לראייתו הנז' וכאמור. וא"כ איך מוכיח רבינו יונה ז"ל לראייתו הנז' דאין חיוב הברכה על ז' המינין אלא מדרבנן מכח מאי דמשמע ליה דאי אמרי' דחיוב ברכת ז' המינין דאורייתא גם לברך הברכה מעין ג' חיובא דאורייתא היא. ועל כי האי גוונא נ ליאמר ערבך ערבא צריך דהיא גופה מנ"ל כנז'

תו קשה לי טובא ממ"ש תר"י ז"ל לעיל פרק כיצד מברכין עלה דהך דקמחא דחיטי רבי יהודה אומר בפה"א וכו' אחר שהאריך שם בפרק הנז' כתב בסוף דבריו וז"ל ועדין יש לנו לדעת כשאוכל השבלים שחרכן או הקמח שלהן עצמו מה יברך לבסוף י"א שכמו שמברך על העץ ועל פה"ע ג"כ מברך על האדמ' ועל פרי האדמ' וזה אינו נראה שלא מצינו שהוזכר נוסח זה בתלמוד בשום מקום והיאך נאמר אנחנו נוסח מעצמנו ואם נאמר שלא נברך לא יתכן שהחטה מז' המינין היא וז' המינין צריכים ברכה לאחריהם מן התורה והיאך יפטר עצמו מחיוב התורה ור"מ כתב שמברך לבסוף בנ"ר ולפנינו נאריך ביאור מזה בס"ד עכ"ד ז"ל יע"ש. הרי לך מפורש להדיא בדברי תר"י אלו דס"ל בפשיטות דכל ז' המינין חייבין בברכה מן התורה. וזה ודאי היפך מ"ש ז"ל בסוף פרקין בשם רבם רבינו יונה דאין ז' המינין חייבין בברכה אלא מדרבנן והביא ראיה