גזע ישי שנז

וכל שביעתו דהיינו שביעת מיעיו שעליה חייבה רחמנא בהמ"ז לא היתה מתחלה ועד סוף רק משאר מיני מאכלים ומ"ש הרב ז"ל טעמו ונמוקו משום דפת פוטר כל מידי דמין מזון שהכל בא בשבילו וקבעי עליה אינשי וכו'. אחר המחילה רבה אין זה בנותן טעם כלל לחייב מדאורייתא אפילו בלא אכל רק כזית מפת ושבע ממאכלים אחרים. דניהי דקושטא הכי הוה דפת פוטר כל מידי דמיזן שהכל בא בשבילו וקבעי עליה אינשי היינו משום דכיון דעיקר קביעות דידיה הוי על הפת הילכך חשיבי כל שאר מיני מאכלים שאוכל בסעודתו טפלים להפת מצד חשיבותיה דהפת דעליו הוא קובע עיקר סעודתו והו"ל הפת עיקר ושאר כל מידי דמיזן טפלים והילכך בברכתו שברך על הפת פוטר כל שאר מידי דמיזן מדין ברך על העיקר פוטר את הטפילה וכמ"ש הרא"ש פרק כיצד מברכין סי' כ"ט עלה הא דשאלו את בן זומא מפני מה אמרו בדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניה' ולא לאחריהם א"ל הואיל ופת פוטרין וכו' יע"ש. אמנם לענין עיקר חיובא בבהמ"ז דתלי בשביעה דלחם וכדכתיב תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת כי לא אכל מהפת רק כזית דאין בכדי אכילה כזו שום שביעה כלל לא מינה ולא מקצתה ומה ששבע הוא ממאכלי' אחרים איך יתכן לומ' דמפני מה שפת פוטר כל מידי דמיזן שהכל בא בשבילו וקבעי אינשי עליה יחשב כאלו היתה שביעתן מהפת ויהיה חייב לכרך עליו בהמ"ז מדאוריית' אטו מפני מה דקבעי אינשי עליה יחשב מה שאינו ישנו הא עכ"פ קושטא קאי דאיהו לא אכל מהפת רק כדי שביעת גרון דהיינו כזית וכל שביעת מיעיו מתחלה ועד סוף לא היתה לו רק משאר מיני מאכלים ורחמנא אמר האכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת וזה לא שבע רק משאר מיני מאכל ולא מן הלחם ואיך נאמר מפני מה דהפת פוטר כל מידי דמיזן דהכי נמי חשיב כאילו היתה שביעתו מהפת ולא משאר מיני מאכלם יש מאין אתמהה הא ודאי לא ניתן ליאמ' כלל. באופן דבדלא אכל מפת רק כזית ושבע ממאכלים אחרים נלע"ד פשוט וברור דלא מחייב בבהמ"ז מדאורייתא דלא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת ודלא כהרב הלק"ט ז"ל דנטה דעתו דחייב מדאורייתא דהא ליתא. ונפקא מינה דבלא אכל מפת אלא כזית ושבע ממאכלים אחרים וספק לו אם ברך בהמ"ז דאינו חוזר ומברך כנלע"ד

ר"ח ברכת מעין שלש. כל שהוא מה' מיני דגן ועשאו תבשיל בתחל' מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' על המחיה ועל הכלכלה וכו' וכן כל שהוא מז' המינין בתחלה מברך עליו בפה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין ג' על העץ ועל פרי העץ וכו' כדאיתא פרק כיצד מברכין דמ"ד ע"א. ומי שנסתפק לו אם כירך ברכת מעין ג' או אם לא בירך אם צריך לברך מספק. דבר זה איפליגו בה רבוות' קמאי לדעת הגאון בעל ה"ג ז"ל צריך לחזור ולברך דס"ל דגם ברכת מעין ג' דעל ז' המינין מדאורייתא היא כבהמ"ז דעל הלחם וכיון דגם ברכה דז' המינין דאורייתא היא צריך לברכה מספק כדקי"ל בבהמ"ז דצריך לברך מספק וכן דעת הרשב"א והרא"ש והטור בא"ח סי' ר"ח. ולדעת הרמב"ם ז"ל אין ברכת מעין ג' דז' המינין אלא מדרבנן אבל מדאורייתא ליכא שום חיוב ברכה אחר ז' המינין והילכך אין מברכין ברכת מעין ג' מספק וכ"כ הסמ"ג ז"ל בעשין כ"ז יע"ש

ונסתפקתי לדעת הגאון בה"ג ז"ל ודעימיה דס"ל דגם ברכת מעין ג' דכל ז' המינין מדאורייתא היא. אם הברכה דמעין שלש גופה נמי חיובא דאורייתא היא דומיא דג' ברכות דלחם דכל הג' ברכות מדאורייתא נינהו דבקרא דואכלת ושבעת וברכת וגו' ג' ברכות רמיזי ה"נ ברכה דמעין ג' דז' המנין חיובא דאורייתא הוא לברך מעין ג' או דילמא עיקר חיובא דאוריית' גבי ז' המינין אינו רק לברך אחריהן ברכה אחת אף דלאו מעין ג' דלא מדכיר בה לא הארץ ולא ירושלי' רק המין שאכל סגי והא דמברכינן עלייהו מעין ג' מדרבנן הוא דרצו לתקן ברכה דידהו מעין ג' כעין בהמ"ז דעל הלחם דחיובא דידיה הוי ג' ברכות דבר תורה

ונלע"ד דמדאורייתא ליכא חיוב לברך אחר ז' המינין אלא ברכה אחת לחוד ולא מעין ג' וחכמים הוא שתקנוה לברך מעין ג'. ואמינא לה ממאי דבעינן למימר על כרחין לפי סברא זו דגם ז' המינין חייבין בברכה דבר תורה דהא דאמרי' דארץ הפסיק הענין היינו כדי לחלק בין ברכת ז' המינין לברכת הפת למימר דמאי דרמיזי ג' ברכות בקרא דוברכת לא קאי אלא אלחם דוקא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' שם ליישב מאי דהוקשה לו בהך סוג יא דאמרי' דארץ הפסיק הענין דא"כ ברכת מעין ג' ושאר ו' המינין מנ"ל ותי' דמדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת ש"מ שאף הן טעונין ברכ' ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה הוה מברכינן עליה ג' ברכות ממש כר"ג השתא דאדכרי' ואפסקיה לעניינ' בלחם שמעי' דלא מברכינן ברכה גמורה אלא אלחם בלחוד ואשארא מברכינן מעין ברכת הלחם דהיינו מעין ג' וכו' יע"ש. הרי דלפי