גזע ישי שנו

חכמי לוניל בפשיטות דגם ינאי וחבריו מסתמא לא אכלו מפת שיעור שלם דכדי שביעה גמורה דהא ודאי דאכלו בסעודתם שאר מיני מאכלים רבים ונמצא דכי שבעו לא הוה כל שובען מפת לבד אל בצרוף שאר המאכלים שאכלו בסעודת' ואילו היו אוכלי' הפת לבדו לא היה בו כדי שובען ככל האמור לעיל. מבואר מזה דגם הרמב"ם ז"ל אע"ג דס"ל כסברת בה"ג אפ"ה בהא אזיל ומודה דכל דאכל פת ושבע אע"ג דהרבה לאכול עם הפת משאר מיני מאכלים והיינו דאהניא ליה דשבע שביעה גמורה אבל בהפת בפני עצמו ליכא שיעור שלם דכדי שביע' גמורה אפ"ה השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכלי' ושבע מצטרפי השאר מיני מאכל עם הפת דפחות מכדי שיעור להשלים שיעורו דפת דכדי שביעה גמורה וחייב בבהמ"ז מדאורייתא ולכך הוצרך ליישב הך קושיא שהקשו עליו מהך עובדא דשב"ש כדרך שכתב ז"ל. וכיון שכן י"ל דגם הגאון בה"ג ז"ל יודה בזה דכל דאכל פת ושבע ממנו בצרוף שאר מיני מאכל דחייב בבהמ"ז דבר תורה ולמאי דהקשו עליו רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל מהך עובדא דשב"ש איהו לדידיה ניחא ליה נמי בהך פירושא דפיר' הרמב"ם ז"ל. וכ"כ להדיא הרב כ"מ ז"ל שם וז"ל ודע שכתבו רש"י והתוס' בפ' ג' שאכלו שדעת בה"ג כדע' רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שב"ש וכו' עכ"ל ובמ"ש רבינו בתשובה זו נתיישבה דחיה זו א"ד ז"ל יע"ש. הרי שכתב הרב ז"ל ליישב דחייה זו שדחו הני קמאי לדברי הגאון בה"ג ז"ל בהא דכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה

ולפי האמור הנה האי ספיקא דידן שפיר נפשט מן כל האמור אליבא דכ"ע בין לרש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל דדחו דברי הגאון בה"ג והרמב"ם ז"ל מהך עובדא דינאי וחבריו ובין לבה"ג והרמב"ם ז"ל כל דאכל פת כביצ' דאית ביה אתחלת' דשביעת מעיו ואכל עמו שאר מיני מאכלו' רבים ושבע מהפת בצרוף שאר מיני מאכלי' שאכל עם הפת אע"ג דבהפת לבדו ליכא שיעורא דכדי שביעה במושלם ואילו היה אוכלו לבדו לא היה שבע ממנו ולא הוה מחייב לברך עליו בהמ"ז מדאורייתא אפ"ה השתא הכא דאכל עמו שאר מיני מאכל ובא עד קיצ"ו דכדי שביעה מצטרפי שאר המאכלי' עם הפת להשלי' השיעו' דכדי שביעה מלחם קרינן ביה מדאורייתא תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת כנלע"ד ועיין לקמן בסמוך

ר"ז ברבת המזון. יש להסתפק לדעת הסוברים דליכא חיוב בהמ"ז מדאוריית' אלא באכל כדי שביעה גמורה במי שאכל מפת רק כזית ואכל עמו שאר מאכלי' המשביעי' ושבע שביעה גמור'. אי חייב בכה"ג בבהמ"ז דבר תורה לכ"ע כיון דחלק מאכילתו הוה מהכזית דפת שאכל בצרוף המאכלים אחרים. או דילמא כיון דאין בשיעור כזית דפת רק הנאת גרון בלבד אבל הנאת מעיו ליכא כלל בשיעור כזית. הרי שביעתו תחלתה וסופה אינה מהפת כלל אלא כולה היא מהמאכלים אחרים שאכל מהם וכדלא אכל מפת כלום חשיב לענין בהמ"ז ולא מיחייב בבהמ"ז אלא מדרבנן. דאע"ג דבאכל מפת שיעור ביצה או יותר ואכל עמו מאכלים אחרים ושבע שביעה גמורה י"ל דחייב בבהמ"ז דבר תורה לכ"ע וכדכתי' להוכיח כן לעיל בסי' הקודם. היינו משום דבשיעור זה דכביצה אית ביה מיהא התחלה דשביעת מיעיו ולהכי שפיר חשיב לאצטרופי עמו מה שאכל וגמר כל שביעתו ממאכלים אחרים. אמנם בלא אכל מפת רק כזית דאין בשיעור כזית רק הנאה ושביעת גרון אבל שביעת מיעיו ליכא כלל דאפי' אתחלתא דשביעה ליכא. לא חשיב לאצטרופי בהדיה מה שאכל משאר מאכלי' המשביעין ושבע מכחם שביעת מעיו למיחיי' בבהמ"ז דבר תורה

והנה הרב מהר"י חג"יז ז"ל בספר הלק"ט בח"ב סי' רכ"ז נסתפק כהאי ספיקא וכתב דמחייב בבהמ"ז דבר תורה וז"ל מי שאכל כזית דגן ושבע משאר מאכלים אי מחייב מדאורייתא. והיה נראה דכיון דפת פוטר כל מידי דמיזן שהכל בא בשבילו וקבעי עליה אנשי אם אכל ושבע אפי' משאר דברים הוי דאורייתא א"ד ז"ל יע"ש

האמנם לפענ"ד אחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר הרב הלק"ט ז"ל. אנא דאמרי דכל דלא אכל מפת רק כזית דלא מיחייב מדאורייתא אע"ג דאכל ושבע שביעה גמורה ממאכלים אחרים דכיון שאין באכילתו מהפת רק כזית אפילו התחלה דשביע' כלל נמצא דכי שבע ע"י מה שהרבה לאכול ממאכלים אחרים הוייא כל שביעתו מתחילה ועד סוף רק ממאכלים אחרים ואכילתו שאכל מהפת שיעור כזית כלא חשיב כיון דליכא בשיעור כזית שום התחלה דשביעת מיעיו כלל ורחמנ' אמר ואכלת ושבעת וברכת וקאי על הלחם וכל שאר מידי דמיזן דלאו לחם נינהו לא חייבה רחמנ' לברך עליהן בהמ"ז אפילו אם אכל ושבע הרבה וזה שאכל מן הפת רק כזית ושבע כריסו משאר מיני מאכלים איך תחשב לו שביעתו זו דהויא מפת לחייב בהמ"ז מדאורייתא ואיהו לא שבע מפת כלל וכלל דלא אכל מפת רק כזית ואין בשיעור כזית רק שביעת גרון