גזע ישי שנה

לברך עליו בהמ"ז דבר תורה כיון דלא הוה ביה כשיעור דכדי שביעה השתא נמי דאכל עמו שאר דברים עד דשבע שביע' גמור' לא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה דלא מצטרפי שאר מיני מאכל דאין עליהם ברכה דבר תורה לעולם אפילו אכל ושבע מהם שביעה גמור' להשלים שיעורא דכדי שביעה גמורה דהפת וכדכתיבנא לעיל דהכי משמע לפום ריהטא ואפשר דהכי סבי"ל לקושטא דמלתא להגאון בה"ג ז"ל. ובהכי הנה מוצל אותו צדיק מההשגה הגדול' ההיא שהשיגו עליו רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל. ודחו דבריו מהך עובדא דינאי וחביריו לאכלו ושבעו ופטר ליהו שמעון ן' שטח כנז"ל. דאיהו ז"ל סבי"ל דכל דלא אכל מהפת לבדו שיעור דכדי שביעה גמור' במושלם אלא אכל עמו שאר דברים והשלימו השיעו' דשביע' לא מחייב בבהמ"ז דבל תור' והילכך ניחא לדידיה האי עובדא דינאי וחביריו. דאכלו ושבעו ופטר להם שמעון ן' שטח והיינו משו' דינאי וחביריו מסתמא היתה שביעתן מהפת בצרוף שאר מיני מאכלים רבים שאכלו בסעודתם כדרך המלכים אמנם בהפת בפני עצמו שאכלו לא היה בו מסתמא שיעור שלם דכדי שביעה גמורה ולכן גם ינאי וחביריו לא באו לידי חיוב בהמ"ז מדאוריית' אלא מדרבנן ושפיר פטר אותם שמעון בן שטח אע"ג דלא אכל רק שיעור' דרבנן כן י"ל דהוא דעת הגאון בה"ג ז"ל. ולכאור' נראה מוכרח דהכי ס"ל כי היכי דלא תיקשי ליה מהך עובדא דינאי וחביריו וכאשר השיג"ו את ידם ידי קדשם של הני קמאי על דבריו באמת הבנין מכח הך עובדא. ומה יענו שפתי צדיק להך עובדא דינאי וחביריו הנז' אם לא שתאמר דאיהו ס"ל כאמור ובהכי ניחא לדידיה הך עובדא דינאי וחביריו וכדכתיבנא

ואם כנים אנחנו הנה זאת תורת העולה מן האמור דהאי ספיקא דידן מחלוק' ישנה היא ביני רבוואתא קמאי הגאון בה"ג ורש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל דלדעת בה"ג ז"ל כל דלא אכל כדי שביעה גמורה במושלם מן הפת בפני עצמו אע"ג דהשלים השיעור בשאר מיני מאכל לא קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת דבר תורה לא מחייב בבהמ"ז מדאורייתא עד דאכל מפת לבדו שיעורא דכדי שביעה במושלם דאין שאר מיני מאכל מצטרפים עם הפת דפחות מכדי שיעורא דשביעה להשלים שיעור' דידיה דהוא בכדי שביעה גמורה. אמנם לדעת רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל כל דאכל מפת כביצה אע"ג דאכל עמו שאר דברים ושבע דאין בהפת לבדו שיעור דכדי שביע' מצטרפי השאר דברים שאכל עם הפת להשלי' השיעו' דכדי שביעה גמורה דפת וקרינן ביה מדאורייתא תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת

אך את זה ראיתי להרב כ"מ פ"ה מה' ברכות דין י"ד דאייתי לן בידיה תשוב' א' שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל ששאלוהו על שפסק שם כסברת הגאון בה"ג ז"ל הנז' יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י"ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דרבנן ומוציא ינאי וחביריו שאכלו כדי שבען ולגרמי' הוא דעביד שמעון ן' שטח שהוציאו באחד מן השבעה עכ"ל. ולזה השיב הרמב"ם ז"ל תשובה תימא גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירו' הוא בפרק מי שמתו א"ל רבינא לרבא נשים חייבו' בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית דגן לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ"ל ז"ל. ופירש דבריו הרב כ"מ ז"ל תימא גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחד שיוכל להתפרש בלא מחלוק' כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנה לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין אתמר דהכי איתא פרק ג' שאכלו ינאי מלכא וכו' אתא שמעון ן' שטח וכו' אר"י שב"ש לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ופרש"י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ"ל והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י"ח ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י"ח אם לא אכלו כדי שובען אבל מי שלא אכל דגן אע"פ שאכל שאר אוכלין א"א להוציא אחרים אע"פ שהם לא אכלו כדי שובעם וז"ש זה ענין אחר הוא כלומר וכו' עכ"ד הר"ב כ"מ ז"ל יע"ש. הרי דהרמב"ם ז"ל דקאי בשיטת הגאון בעל ה"ג ז"ל נדחק ליישב הך עובדא דשמעון ן' שטח דהך דאמרו עד שיאכל כזית דגן היינו לאפוקי שאר אוכלין ומשום דשב"ש הוציא את ינאי וחבריו בכוס של יין. ולא כתב לדחות קושיית