גזע ישי שנג

חיובו אלא מדרבנן. ודעת רשי ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דמאורייתא ליכא חיוב בהמ"ז אלא באכל כדי שביעה גמורה וכזית וביצה אינו רק מדרבנן וכן הוא דעת התוס' והרא"ש ובה"ג ז"ל פרק ג' שאכלו והטור ז"ל וכן פסק מר"ן ז"ל בש"ע א"ח סי' קפ"ו ס"ב יע"ש

ונסתפקתי לפי דעת הסוברים דאין חיוב בהמ"ז מן התורה אלא באוכל כדי שביעה גמורה אבל בלא אכל אלא כשיעור ביצה אף דאית ביה בכביצה משום יתובא דעתי' ואתחלתא דשביע' איכא לא מחייב בברהמ"ז עליה אלא מדרבנן דמאוריית' לא מיחיב אלא באכל ושבע שביעה גמורה. אם אכל מפת שיעור ביצה דאית ביה אתחלתא דשביעה מיהא ואכל עמו דברים אחרים וע"י האכילתו עם הפת דברים אחרים בא עד קצ"ו דשביעה גמורה. אי חייב בכה"ג בבהמ"ז מדאורייתא לכ"ע מי אמרי' דעד כאן לא סברי רבנן דאף על פת דכביצה לא מיחייב בבהמ"ז דבר תורה. אלא בלא אכל רק הפת דכביצה בלחוד דעדין לא שבע שביעה גמורה ורחמנא אמר ואכלת ושבעת וברכת דהיינו שישבע שביעה גמורה. וזה הרי עדין לא שבע שביעה גמורה. אבל כי אכל עם הפת דברים אחרים עד דשבע מן הפת דכביצה בצרוף הדברים אחרים שביעה גמורה. אע"ג דבהפת בפני עצמו לית ביה שיעור דכדי שביעה גמורה מ"מ כיון דאית ביה התחלת שביעה חשיב הוא ומצטרפי עמו השאר מאכלים שאכל עמו ושבע שביעה גמורה להתחייב על אכילתו זו בהמ"ז דבר תורה כאלו אכל כל שביעתו מפת. דכיון דאכל ושבע מפת דכביצה בצרוף שאר מאכלים עמו קרינן ביה שפיר ואכלת ושבעת וברכת. או דילמא כיון דלא אכל מהפת בפני עצמו כדי שיעור שביעה גמורה אף שאכל ממנו כשיעור ביצה דאית ביה אתחלתא דשביעה ואכל עמו דברים אחרים ושבע בצרופם שביעה גמורה לא קרינן ביה ואכלת ושבעת וברכת ולא מיחייב בבה"מ דבר תורה אלא מדרבנן כדין אכל פת לבדו שיעור כביצה דלא מיחייב בבהמ"ז אלא מדרבנן דכדי שיתחייב בבהמ"ז מדאורייתא בעינן שיאכל מפת שיהיה בו בפני עצמו כדי שביעה גמורה

ולכאורה נראה כהצד השני דכל דלא אכל ושבע מהפת בפני עצמו רק אכל מהפת פחות מכדי שביע' גמור' אף שבצרוף הדברים אחרים שאכל עם הפת דכביצה שבע שביעה גמורה לא מחייב מדאורייתא לברך אחריו ברכת המזון דלא קרינן ביה ואכלת ושבעת וברכת דהא ואכלת ושבעת וברכת אפת בלבד נאמר כדכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וארץ הפסיק הענין כדאי' בש"ס וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת. וא"כ ה"ק קרא ואכלת ושבעת כלומר שביעה גמורה מן הלחם וברכת הא אם לא היתה כל שביעתו מן הלחם אלא ע"י צירוף שאר מאכלים שאכל עם הלחם הוא דגמר שביעתו לא קרינן ביה ואכלת ושבעת וברכת

האמנם רואה אנכי דיש להוכיח לע"ד דכל דאכל פת כשיעו' ביצה או יותר ואכל עמו שאר מיני מאכל ושבע שביעה גמורה דאע"ג דבהפת שאכל ליכא שיעור דכדי שביעה גמורה ואילו היה אוכלו לבדו לא היה שבע ממנו שביעה גמורה ומאי דשבע שביעה גמור' הוא בצירוף השאר מיני מאכל שאכל עמו קרינן ביה תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת וחייב בבהמ"ז לכ"ע מדאוריי' דלא בעי' שיהיה כל השיעור דכדי שביע' במושלם מהפת אלא כל דאכל מהפת אפי' פחו' מכדי שביע' גמורה כיון דאית ביה מיהא שיעו' דהתחל' שביעת מעיו והשלים השיעור דכדי שביעה גמורה בשאר מיני מאכל קרי' ביה שפיר ואכלת ושבעת וברכת וחייב לברך עליו בהמ"ז דבר תורה. ואמינא לה מהא דכתב הגאון בה"ג ז"ל דקטן דמוציא את הגדו' בבהמ"ז היינו דוקא בדאכל הגדול כזית או כביצה דכוותיה אבל אם אכל ושבע לא מפיק יע"ש בדברי בה"ג פ' ג' שאכלו. והנה רש"י ז"ל פ' ג' שאכלו ד מ"ח ע"א עלה דההיא עובד' דינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי א"ל לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן אייתוהו לשמעון בן שטח וכו' יהבו ליה כסא אחרינא ובריך א"ר אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר ר"י שמעון ן' שטח דעבד לגרמי' הוא דעבד דהכי א"ר חייא בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. וכתב שם רש"י ז"ל ד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' דברי הגאון בה"ג ז"ל הנז' וכתב על דבריו וז"ל ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון ן' שטח ואע"ג דלגרמי' הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי יע"ש. גם התוס' ז"ל שם ד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' כתבו ע"ד בה"ג ז"ל ולא היא דהא סמכי' אעובדא דינאי וחביריו והם אכלו כדי שביע' ואפ"ה קא חזי' דקא פטר להו שמעון ן' שטח. וכן הקשו הרא"ש והרשב"א ז"ל שם יע"ש דכולם דחו דברי הגאון בה"ג ז"ל מכח הך עובד' דינאי וחביריו. והנה הדבר פשוט וברור דינאי מלכא וחביריו לא אכלו ושבעו מפת לבד דמסתמא אכלו בסעודתן