גזע ישי שנב

נפקא לן ברכה בתחלה בק"ו מבסוף כשהוא שבע מברך וכו' מ"מ לא שייך למימר דיו ובמשהו מברך בתחלה אע"ג דלא מברך בסוף דאותו ק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דברכה לפניו לאו דאורייתא א"ד ז"ל יע"ש. וכ"כ הרא"ש ז"ל פ' כיצד מברכין דל"ח ע"ב עלה דאר"ח בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מלוח וכו' וז"ל אבל ברכה ראשונה. אפי' כל דהוא מברך דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה וכן פרש"י בסוכה פרק הישן וכו' אע"ג דלעיל בריש פרקין נפקא לן ברכה לכתחלה ק"ו מלבסוף כשהוא שבע מברך וכו' מ"מ לא אמרי' דיו שלא יברך דמה לבסוף שכן נהנה כבר כדאמר לעי' וכו' י יע"ש. ואחר שכתבו רש"י והתוס' 'והרא"ש ז"ל טעמא לחלק בין ברכה אחרונה לברכה ראשונה דמשו"ה בברכה ראשונה אפי' בכל שהוא משו' דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה הא תו מאי מקשה הרב כ"מ ז"ל הא החלוק מבואר כאמור. וכי תימא דהא ניחא בברכת המזון דג' ברכות וכן ברכת מעין ג' דשאר ז' המינין דחיוב ברכה אחרונה דידהו מקרא דואכלת ושבעת וברכת נפקא שפיר י"ל האי חלוקא דשאני ברכה אחרונה דחיובה משום אכילה שיש בה שביעה למר כדאית ליה או משום כדי אכיל' מדכתיב ואכלת וסתם אכילה בכזית למר כדאי' ליה. אמנם בשאר מילי לבר מז' המינין דלא נאמר בהו אכילה כלל ואפ"ה אמרו רבנן לברך אחריהן. והני נראה דלאו משום אכיל' מברכין אחריהן אלא משום הנאה שנהנה מהעה"ז ועם כל זאת לא חייבו חז"ל עליהן ברכה אחרונה רק באכל שיעור כזית אבל בפחות מכזית אינו מברך ברכה אחרונה. הא ליתא דגם ברכה אחרונה דשאר מינין נמי משום אכילה תקנו חז"ל ולאו משום הנאה לחוד דתקנוה חז"ל כעין דאורייתא דכשם דברכ' אחרונ' דלחם דז' המינין בעי שיעור אכילה ה"נ שאר מינין תקנו לברך אחר אכילתן בכדי אכילה. אמנם ברכה דלפני האכיל' לא תיקנוה חז"ל אלא מהאי סברא דאסור ליהנו' מהע"ז בלא ברכה והילכך גם בפחות מכשיעור חייב לברך שהרי נהנה. וכ"כ התוס' ז"ל בברכות דל"ט ע"א ד"ה בציר לאו שיעור' שכתבו שם והר"י היה אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפי' בבציר משיעורא מברכינן בורא נפשות רבות ולא נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות נמי בעי שיעורא א"ד ז"ל יע"ש. הרי דברכת בורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן וכיון שכן שפיר בעי שיעור אכילה דהויא בכזית כיון דהאי תקנתא דברכה דבורא נפשות דכל שאר המינין נתקנה כנגד ברכת מעין שלש דז' המינין דנפקא מקרא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ועיין מ"ש הרא"ש ז"ל שם. באופן דקושיית הרב כ"מ ז"ל לא קשיא כלל ומן התימה על הרב ז"ל איך הוקשה לו קושיא זו אחר שתשובתו בצד מהטעם שכתבו התוס' והרא"ש ז"ל שהביא דברהם בתחלה כאמור

גם במה שכתב בישוב קושייתו הנז' שלכך אמרו שבתחלה יברך אף אכל שהוא שמא ימלך וכו' הנה מדברי התוס' ורש"י והרא"ש ז"ל הנז' מבואר יוצא דלאו משום חששא דשמא ימלך הוא דאמרו שיברך אף אכל שהוא אלא מדינא חייב לברך אכל שהוא ממ"ש הטעם משום דאסור ליהנות וכו' והרי נהנה וכמ"ש רש"י ז"ל. וכן מבואר יוצא ממה שהקשו ז"ל מהא דנפקא לן ברכה לפניו מק"ו מברכ' שלאחריו כשהוא שבע וכו' ואם איתא דמדינ' גם ברכה שלפניה אין לברך אלא אשיעור כזית ולא אפחות רק משום חששא דשמא ימלך הוא דאמרו לברך אף אכל שהוא מאי קא קשיא להו ממאי דילפי' לה לברכה דבתחלה מק"ו דברכה דלאחריו הא מאי דילפי' ברכה דלפניו ק"ו הוא עיקר דינא דחיוב ברכה לפניו ועיקר דינא דחיוב ברכה שלפניו נמי לא מחייב אלא בכשיעור כדין ברכה שלאחריו ומ"ש ז"ל לברך בתחלה אפילו אכל שהוא לאו מדינא הוא אלא משום חששא דשמא ימלך וכו' כמ"ש הרב כ"מ ז"ל ומאי קא קשיא להו אלא מבואר דסבי"ל ז"ל דברכה שלפניו דחייב אפילו אכל שהוא לאו משום חששא דשמא ימלך אלא מעיקר דינא חיוב ברכה דלפניו הוה אפי' אכל שהוא משום דאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה ובכל שהוא נמי הרי נהנה וכמ"ש ז"ל בתחלה מלתא בטעמא דה"ט דחייב ברכה לפניו אף אכל שהוא משום דאסור ליהנו' וכו' ולכן הוקשה להם שפיר מהא דנפק' לן חיוב ברכה לפניו מק"ו דלאחריו סוף דבר שדברי הר"ב כ"מ ז"ל צל"ע

ר"ד ברכת המזון לאחריו מצות עשה מן התורה. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"א דה' ברכות וז"ל מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמ' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך ואינו חייב מן התורה אלא אם שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו עכ"ד ז"ל יע"ש. והראב"ד ז"ל שם פ"ה דין י"ד כתב דקי"ל דאפילו כזית וכביצה דאורייתא היא יע"ש וכ"כ המרדכי בשם הרא"ם ז"ל בפ' ג' שאכלו דכזית וכביצה הוי דאורייתא ומאי דאמרו הם דקדקו על עצמן עד כזית וכביצה היינו דקדקו לפרש בלשון הכתוב שהוא כזית וכביצה יע"ש. ויש שסוברים דכביצה מדאורייתא אבל על כזית אין