גזע ישי שנ

על לבו הרי אלו האתרוגים נתמרחו ע"י ישראל א"כ היאך יוצאין בהם בטבלם ואף גם זאת כי כל אחד ואחד היה אוכל אתרוגו אחר המועד בטבלו א"ד ז"ל יע"ש. ונוראות נפלאתי על הרב ז"ל ועל עוצם בקיאותו איך כתב דאין יוצאין באתרוג של טבל לכ"ע ושדבר זה ברור במס' סוכה שאומר' שם וז"ל דכ"ע לא פליגי דבעי' היתר אכילה שנאמ' לכם וכו' ואיך לא זכר שר דהרמב"ן ז"ל כתב להדיא דיוצאין בשל טבל דקרינן ביה שפיר לכם הראוי לכם לאכילה והביא דבריו הר"ן ז"ל ואף שהר"ן ז"ל חלק עליו מ"מ מי לנו גדול מהרמב"ן ז"ל ואיך כתב דהוא פסול לכוליה עלמא ושדבר זה ברור במסכת סוכה וכו' ועיין לקמן בסמוך

ר"א אתרוג של דמאי. אע"ג דבעינן לכם הראוי לכם לאכי' אתרוג של דמאי כשר ויוצאין בו דהואיל ואי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי ראוי לכם לאכילה קרינן ביה. כדאיתא בסוכה פרק לולב הגזול דף ל"ה ע"ב

והנה הרב מהרשד"ם ז"ל בחי"ד סי' קצ"ב בתוך התשו' כתב וז"ל על ענין האתרוג יש לי לומר שאין בו גמגום כלל כיון שמצינו שהרמב"ן ז"ל מכשיר לצאת י"ח באתרוג אפי' הוא טבל גמור מן התורה כמ"ש הר"ן משמו וכו' והביא ראיה לדבריו ואע"פ שהר"ן ז"ל דחה ראייתו מכל מקום כדאי הוא הרמב"ן ז"ל לסמוך עליו בדבר גדול מזה וכ"ש על פי דרכנו שאמרנו שאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו לדעת ב"ה דהלכה כוותייהו כן פסקו כל הפוסקים. עוד אני אומר לרווחא דמלתא שאפי' היה בזמן הזה טבל מן התורה היו יוצאין בו ידי חובה כיון שהיהודי כשחותך האתרוג מן האילן אינו חותכו לאוכלו אלא לצאת בו י"ח מצוה ואני לומד זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מעשר וז"ל אינו חייב להפריש מן התו' אלא הגומר פירותיו לאכלן והביא ראיה מן הפסוק יע"ש א"כ זכינו לדין דכיון שזה אינו גומר לאכול אלא למצוה יכול לצאת בו איברא שאם אוכלין אותו בלא עישור טועים א"ד ז"ל יע"ש

ולע"ד דברי הרשד"ם ז"ל תמוהים במ"ש וכ"ש ע"פ דרכנו שאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו וכו' דמה ענין טבל מדרבנן לדמאי הא בדמאי דיוצאין בו אמרי' להדיא בש"ס פ' לולב הגזול דף ל"ה ע"ב משום דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי ליה יע"ש. וא"כ בטבל דרבנן דליכא האי טעמא מוכח דאין יוצאין בו ומאי מייתי הרב ז"ל מדמאי שיהיו יוצאין באתרוג של טבל בזמן הזה דהואי טבל גמור מדרבנן. ומכח זה ג"כ אזיל ליה מ"ש עוד לרווחא דמילתא שאפי' היה בזה"ז טבל מה"ת היו יוצאין בו י"ח כיון שהיהודי כשחותך האתרוג וכו' דהא נראה מדברי הרמב"ם דמדרבנן מיהא חייב. ועוד הא בעי' ראוי לאכילה ואם במה שחותכו למצוה הוה לא גמרו לאכילה דלכן סיים הרב שאם אוכלים אותו בלא עישור טועים. אם כן איך יכול לצאת בו להר"ן דחולק כיון דאין מותר לאוכלו: מערכת אות הבי"ת בס"ד

ר"ב ברכת הנהנין. ילפינן חיוב ברכה על הנאת אכיל' תחלה וסוף ריש פרק כיצד מברכין מקראי והדר אמרינן דברכה דלבסוף אתיא מקרא וברכה שלפניו אתיא מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש ודחי' להאי ק"ו ומסקינן אלא סברא הוא וכתבו הפוסקים ז"ל דברכה שלפניו אינו אלא מדרבנן דאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ועיין שם בתוס' ד"ה אלא סברא הוא דאסור לאדם שיהנה וכו' יע"ש ובחי' הרשב"א ז"ל שם

וראיתי להגאון פני יהושע ז"ל בחי' לברכות ריש פ' כיצד מברכין עלה דמסקינן התם אלא סברא הוא דאסור לו לאדם ליהנות וכו' שכתב וז"ל משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכות הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחרי' נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה. ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי דאורייתא ואדרבא מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס' אין. הכרע דאפשר דמ"ש וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין בעצמו דכיון דסברא הוא תו לא אצטריך קרא. מיהו נלע"ד דאפי' את"ל דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקי"ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסו' לברך ברכה שאינה צריכה משו"ה ממילא אזלא לה הך סברא ומה"ט גופה נמי אתי שפיר דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא ועוד דעל המזון מברך מיהא לאחריו א"כ אינו נהנה מהעה"ז בלא ברכה כנ"ל ועדין צריך עיון עד כאן דבריו ז"ל יעויין שם.