גזע ישי שמח

כיון דאיהי קודם וזוכה בשלו בזוז החמשי מדין הפקר

קצ"ז אל ישנה אדם מפני המחלוקת. אפשר לומר שלא אמרו כן אל ישנה אלא. על ההולך ממקום למקום ואפילו שאין דעתו להשתקע שם מ"מ בני העיר שהולך זה לשם מחדש מקפידים שנוהג הפך מנהגם אבל בן עיר שרוצ' להחמי' על עצמו אין מקפידים בני עירו במה שרואים אותו מחמיר על עצמו בדברים שהם מקילים. וקצת נראה כן מן הלשו' שאמרו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין. ולא אמרו מקום שעושים אל ישנה אדם מבני העיר כ"כ מהרשד"ם ז"ל חי"ד ססי' קצ"ג. ולענ"ד מאי דכתב דקצת משמע כן מן הלשון וכו' אחר המחי"ר דליכא למשמע כלל הכי מהאי דיוקא דלישנא דדייק מר ממה שאמרו ההולך ממקום שעושין למקום שאין. עושין ולא אמרו מקום שעושין אל ישנה אדם מבני. העיר. די"ל דלרבות' נקט האי לישנ' דההולך ממקו' שעושין למקום שאין עושין דאע"ג דהוא אינו מאותו המקום שאין עושין אלא ממקו' שעושין וכבני מקומו הוא עושה אף שהוא במקום שאין עושין דבתר מנהג מקומו אזיל ואין בו משום משנ' כיון דבמקומו כך עושין וכן הוא עושה במקומו. אפ"ה אל ישנה. ממנהג המקום שהוא שם עתה שאין עושין מפני המחלוקת. כ"ש דאין לו לבן עיר לשנות ממנהג אנשי עירו אפי' להחמיר על עצמו בדבר שמנהג בני עירו להקל. באופן דהאי דיוקא דדייק מר לאו דיוקא הוא כלל. ויותר הדעת נוטה דכ"ש שאל ישנה בן עיר ממנהג אנשי עירו מפני המחלוקת כנלע"ד ץ ותו לא מידי

קצ"ח אומן קונה בשבח כלי או אינו קונה איפליגו בה תנאי. ודעת הרי"ף ז"ל דהלכתא כמ"ד אין אומן קונה בש"כ. ויש שפסקו הלכה כמ"ד אומן קונה בשבח כלי

ונסתפק הרב מהר"א ישראל ז"ל בספרו הבהיר קול אליהו ח"א בח"מ סי' ל"ח דף ק"ד אם הא דאומן קונה בשבח צלי הוא מדאורייתא. או דלימא מדאורייתא לכ"ע אין אומן קונה כי פליגי בדרבנן. והכריח דאינו אלא מדרבנן ממ"ש הרשב"א ז"ל בחי' הובאו דבריו בש"מ פרק הגוזל שכתב דדעתו של אומן לקנות בו כנגד שכרו משמע דאמדינן דעתיה של אומן שחפץ הוא לקנות בו כנגד שכרו. והכריח עוד מכח הסברא הנותנת דאינו אלא מדרבנן. ועוד דהכי עדיף טפי למימר דלא לאפושי פלוגתא דלמר קונה בש"ך מן התור' ולמר לא קנה כלל אפילו מדרבנן וניחא טפי למימר דלמר קנה מדרבנן ולמר לא קנה מדרבנן ואין לדקדק דהוי מן התורה מדאמרי' בפרק הגוזל דלמ"ד אומן קונה בש"ך קבלן אינו עובר משום בל תלין. דמשמע דקונה מן התורה דאי מדרבנן אבו מה"ת עובר איך עוקרין חכמים דבר מן התורה בדבר שהוא בלאו. הא ל"ק דלעולם מדרבנן הוא דקני והא נמי מיקרי שוא"ת ויש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ב דנדרים גבי קונם שאיני משמשך הרי זה בבל יחל יע"ש. ונפקא מינה אי אמרי' דלא קנה אלא מדרבנן דכיון דאשכחן במקדש במלוה במעמד שלשתן דקי"ל דמקודשת כתבו מקצת פוסקים דאינו אלא מדרבנן כיון דמ"ג מדרבנן הוא כמ"ש מר"ן ז"ל בב"י סי' כח משם רי"ו ז"ל. דכוותה הכא למ"ד אומן קונה בש"ך ומקודשת משמע ודאי דאינה מקודשת אלא מדרבנן עכ"ד ז"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה דהא ליתא דהדבר ברור דלמ"ד דאומן קונה בשבח כלי היינו דמאורייתא הוא דקונה וטעמא דאורייתא הוה משום האי אומדנא דכתב הרשב"א ז"ל וכן מוכח ממאי דקאמר ר"מ בבריית' דשירים ונזמים כיון שעשאן מקודשת דמשמע דמקודשת גמורה קאמר וא"צ קדושין אחרים. ועיין מ"ש הש"ך בח"מ סי' ש"ו סק"ג בישוב סתירת הרא"ש ז"ל מדידיה אדידיה דגבי ממון פסק דאין אומן קונה בש"כ וגבי קדושין פסק דמקודשת יע"ש ועין מ"ש בספרי הקטן ישא ברכה דנ"ג יע"ש באורך

קצט אסמכתא לא קניא יש לחקור אי הא דאסמכתא לא קניא הוא מדאורייתא או דילמא מדאוריי' אסמכתא נמי קניא ורבנן הוא דאמרי דלא קניא. ונראה דהוא דאורייתא מהא דאמרי' פ' זה בורר דכ"ג ע"א עלה דתנן ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא וכו' וכתבו שם התוס' ד"ה ואלו הן הפסולין וז"ל י"ג עבדים משום דסבי"ל דקא חשיב הכא פסולי דרבנן ודאוריי' ולא נהירא משום דלא חשיב במתני' רק פסולי דרבנן דהא גזלנין לא קתני וכל פסולי דמתני' פסולי דרבנן נינהו משחק בקוביא אפי' למ"ד אסמכתא היא דאסמכתא לא קניא מ"מ אינו דאורייתא כיון שאינו סבור לעשות איסור לבא לידי פיסול דאוריי' יע"ש. אשר מבואר יוצא בהדיא מדברי התוס' ז"ל אלו דהא דאסמכתא לא קניא מדאורייתא הוא ולהכי הוצרכו לומר דמשחק בקוביא דאינו פסול אלא מדרבנן אע"ג דאסמכתא לא קניא כיון שאינו סבור לעשות איסור וכו' וכן יש להוכיח מסוגיא דהתם דמסיק ההיא ר"י משום ר"ט היא דתניא וכו' אין אחד מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ומבואר שם בדברי רש"י ותוס' דטעמא דר"ט משום אסמכתא וכן כתב רש"י בעירובין דפ"ב ע"א ד"ה ההוא ברייתא משם ר"ט היא דאמר אסמכת' לא קניא יע"ש. ואם איתא