גזע ישי שמד

מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סימן ט"ל כתב שגם הרי"ף והרא"ש ז"ל ס"ל כהרשב"א. הרי הרבצ"א בתשו' ביאר דהרי"ף והרא"ש ושאר הפוסקים ז"ל לא ס"ל כהרשב"א וכ"כ הרדב"ז ז"ל בישינות כנז'. שוב ראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל הלכות צדקה סי' ב' שהאריך בפרט זה. ועיין עוד להרב בני יעקב ז"ל דפ"א פ"ב פ"ג באורך ובשו"ת סמא דחיי חלק י"ד סי' ועיין בתשו' בית יהודה חלק יורה דעה סימן ו'

קפ"ח אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. נסתפ' הרב מחנה אפרים ז"ל בה' צדקה סס"י ו' במי שנדר לעני מתנה וקודם שהספיק ליתנה לו העשיר העני אם חייב עכשיו ליתנה לו. מי אמרי' משעת אמירה כבר זכה בו העני ואותה שעה עני היה. או"ד זה לא נדר אלא כדי לעשות מצוה בממונו שתהא צדקתו עומדת לעד ועכשיו כיון שהעשיר העני אין כאן צדקה יע"ש שהניחו בספק. ומדברי הרשב"א בתשו' ח"ד הנדפס מחדש סי' נ"ה יש לפשוט האי ספיקא וכעת אין שו"ת הרשב"א ח"ד מצוי אתי. ועיין מ"ש המרדכי בפ"ק דב"ב וז"ל גרסי' בירוש' פ' כל הגט המלוה מעות לעני והעשיר אין מפרישין עליהם וכו' וזכה העני במה שבידו וכו' עד שכל אם זיכה לעני אחד ושוב ידע שהעשיר ויתר וזכה העני במה שבידו עכ"ל ז"ל והביא מרן הב"י בי"ד סי' רנ"ז וכתב דכ"כ בעל התרומה שער ס"ה והוא בבעל התרומו' שער ס"ה ריש ח"ג יע"ש. אשר מדבריהם אלו יש ללמוד דדוקא מפני שכבר זיכה לעני ובאו לידו הוא דזכה העני במה שבידו ואף שאח"ך העשיר אבל באומר באמירה בעלמא דבר זה לפלוני עני וקודם שנמסרו לידו העשיר אינו חייב ליתנו לו. כן נראה מדבריהם ותו לא מידי

קפ"ט אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. אמיר' לת"ח שאינו נצרך לאו כמסירתו להדיוט שכנה"ג לי"ד סי' רנ"ח בהגה' הטור אות י"ב בשם הר' ן' יעיש בתשובותיו כתיבת יד

ק"ץ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. אפי' גמר בלבו ליתן צדק' חייב כאלו הוציא בפיו דכתי' כל נדיב לב עולות. כן הוא דעת המרדכי בפ"ק דב"ב. אבל הרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"ג חולק בזה וכתב דאע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות הא אמרי' חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאין עתה הקדש לב"ה ואינו אלא צדקה הילכך צריך להוציא בשפתיו יע"ש והביא להאי פלוגתא דהרא"ש והמרדכי ז"ל מרן הב"י בי"ד סי' רנ"ח וכתב הרדב"ז ז"ל בישנו' סס"י קל"ד ח"ל ואפי' אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו אני רגיל לפסוק כמאן דס"ל דחייב ליתן וקרא כתיב כל נדיב לב עולות ומ"מ מודה אני שאין כופין אותן על ככה עכ"ד ז"ל יע"ש. ומרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' רי"ב סעיף ח' הביא בתחלה די"א דחייב לקיימו ושוב כתב וי"א דאיני חייב וכבר ידוע דבכה"ג דעתו דמרן כהי"א בתרא אבל מור"ם ז"ל בהגה שם כתב דהעיקר כהי"א קמא וכ"כ מורם בי"ד סי' רנ"ח סעיף י"ג דהעיקר כסברא ראשונה. ותו לא מידי

קצ"א אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי. כתב הר"ן ז"ל ספ"ק דע"ז דאפי' איסור דרבנן ליכא אלא ממדת חסידות יע"ש וכ"כ עוד בחידו' לסנהדרין דס"ו: יע"ש. ולפום ריהטא קשה על דברי הר"ן ז"ל מסוגיא דבכו' ד"ב ע"ב דשם מוכח דהוא אסור גמור דומיא דאיסור מכירת בהמה גסה לגוי דאי איסורא דשותפות אינו אלא מנהג חסידות מאי מקשה התם ולטעמיך המשתתף וכו' דלא קתני ה"נ דרשאי והא אמר אבוה דשמואל וכו' ומאי קושיא דילמא ה"ט דלא קתני אינו רשאי גבי שותף גוי משום דבאיסורא דאינו אלא ממנהג חסידות לא קמיירי אבל בהנותן בקבלה דאם איתא דאסור משום גזירה דחלוף מכירה דהוה איסור גמור מגזירה דרבנן הו"ל למתני אינו רשאי. וע"ש בתוס' ד"ה שמא יתחייב וכו' דמוכח ג"כ מדבריהם דסבי"ל דאינו לא מנהג חסידות יע"ש. והוא קשה דהא בהך סוגיא גופה דבה קיימי התוס' שם מוכח דאיסור גמור מדרבנן הוא וכאמור. וצריך לומר דס"ל להר"ן והתוס' ז"ל דהכי פריך ולטעמיך דממאי דקתני והמקבל ולא קתני אע"פ שאינו רשאי מוכח דליכא שום איסורא כלל אלא דמותר לכתחלה. א"כ המשתתף דקתני ה"נ נידוק מינה דשרי לכתחלה וליכא שום נדנוד איסורא אפי' ממדת חסידות דאי איכא איסורא אפי' ממדת חסידות איך קתני המשתתף דמוכח ץ דמותר גמור הוא לכתחלה

ואחר זמן רב מצאתי להרב מהר"י עייאש ז"ל בתשו' בס' בית יהוד' חי"ד סס"י ה' שהבי' לדברי הר"ן דספ"ק דע"ז הנז' וכתב וז"ל וסברא זו פליאה ממני לא יכולתי להולמה דסוגיא דסנהדרין מוכחא דאיכא איסורא ממש דהא מפקינן מקרא דלא ישמע שלא יגרום לאחרים שידרו בשמו ואמרי' בתר הכי דהא מסייעא לאבוה דשמואל וכו' ואפילו את"ל דקרא אסמכתא בעלמא כר"ת מ"מ איסור דרבנן ממש איכא. וע"ק דהא בריש בכורות קתני והמשתתף ופריך ולטעמיך והמשתתף דקתני הכא