גזע ישי שמג

כתב דאפשר דהקדש כאשה יע"ש ובהר"ן ז"ל בנדרים שם

קפ"ה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. כיון דאמיר' לגבו' כמסירה להדיוט הרי ההקדש מוחזק. כך מ"כ לא'. קדוש מדבר בצדקה. והר"א ן' יעיש נחלק עליו וכתב שאינו כמוחזק ממש. כ"כ הרב שיירי כנה"ג ליו"ד סי' רנ"ח הגה' הטור אות ך'. ולפי מ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' להוכיח בראיות דלאו כמסירה ממש הוה אלא לענין קניה בלבד אמרו כתבנו דבריו לעי' סי' קע"ב יראה דאין ההקדש כמוחזק ממש וכסבר' הר"א ן' יעיש ז"ל

קפ"ו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. היינו כמסי' דוקא אבל לא בכתיבה ומסירה. הילכך ראובן המקדיש שטר חוב שהיה לו על שמעון לא הוי הקדש דנהי דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט מ"מ כתיבה ומסירה בעינן וליכא כתיבה. כן כתב הרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סימן ת"ג. ולדידי תמיהא לי על הרדב"ז ז"ל דמנ"ל הא כ"כ בפשיטות דכי אמרו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוה כמסי' בלבד ולא ככתי' ומסי' עד שיצא לדון מפני כך דגבי שט"ח לא קני ההקדש באמיר' בלחוד כההדיוט. ואי משום דקאמרי' כמסי' להדיוט ולא אמרו ככתיבה ומסירה להדיוט אי מהא ליכא למשמע מידי דא"כ אף אנו נדוק מינה דהוה כמסירה דוקא ולא כקנין חזקה ונ"מ דהמקדיש בית באמירה לא קנה ההקדש כיון דליכא אלא אמירה דאינה רק כמסיר' להדיוט והיינו לענין קנין מטלטלין אבל בקרקע דבעי חזקה לא קני ההקדש באמירה. ואילו בש"ס דקדושין עלה דהך מתני' דאמירתו לגבוה וכו' אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד האומר בית זה הקדש וכו' יע"ש. הרי לך מפורש דהא דאמרינן אמירה לגבוה כמסי' לאו דוקא כמסירה אלא דה"ה דהוה כקנין כסף או חזקה בקרקע דהדיוט ומאי דנקט כמסירה להדיוט חדא מהקנינים נקט דהיינו קנין דמטלטלין וה"ה נמי לקנייני שאר דברים כקרקעות דהוה האמירה להדיוט בהם כהקנין דעושה בפועל ההדיוט וא"כ ה"ה נמי לענין קנין שטרות דבעו כתיבה ומסירה דהוה אמירתו לגבוה בשטרו ככתי' ומסירה. וכ"כ להדיא הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין שם וז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן הדין בהקדש לעניים בזה"ז והאי כמסירתו להדיוט דקאמר לאו מסירה ממש דא"כ דברים שאין נקנין במסירה להדיוט א"נ קרקעות לא זכי בהו גבוה באמירה והא ליתא דהאומר בית זה הקדש קנה כדאי' בגמ' בפי' דמתני'. אלא מסירתו פירושו בהקנאתו כל חד וחד בהקנאה דיליה ובשטרות הוי ככתיבה ומסירה ובקרקע כחזקה. הילכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר וכל שעבודו דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהקדש בעי מפי מורי נרו א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב הריטב"א ז"ל בפירוש דאמירה לגבו' הוה ככתיבה ומסירה גבי שטרות. והגם דבעיקר הדין אי גבי שטרות קונה ההקדש הרשב"א חולק בתשו' היינו מטעמא אחרינא דאין גופו ממון וכמ"ש גם הרדב"ז ז"ל בתשו' הנז' טעם זה. מ"מ במ"ש הרדב"ז בטעמו הראשון דלא הוה אמירה לגבוה אלא כמסירה ולא ככתיבה ומסירה דבריו תמוהי' הם דהא ודאי דחשיבה ככתו' נמי אי הוה שייך שיוכל להקדיש שטר חוב. וכמ"ש הריטב"א ז"ל והוא ברור

קפ"ז אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. היינו דוק' בהקדש למזבח או לב"ה אבל בהקדש עניים לא אמרי' אמיר' לגבוה כמסירתו להדיוט שאינם אלא כמקבלי מתנה ויכול לחזור בו וראיה מההיא דפ' שור שנגח ד' וה' דאמר רב יוסף אנן יד עניי אנן דאלמא אין הקדשו כלום אלא א"כ הקנה בא' מדרכי הקניות. כן כתב הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' תקס"ג. אבל שאר כל הפוסקי' ס"ל דאין חלוק בין הקדש עניים להקדש מזבח או לב"ה בזה דאף בהקדש עניים אתמר להא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמ"ש הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בתשו' סי' י"ט דמ"ט יע"ש באורך. וכ"כ הרדב"ז ז"ל בתשו' ח"א סי' קל"ד וקע"ג דכל הגאו' קמאי ובתראי חולקין בזה על הרשב"א ז"ל וכ"כ עוד בתשו' החדשות ח"ב סי' תת"ב דיחיד הוא הרשב"א בסברא זו יע"ש

ותמהני על הרב מ"ל ז"ל שראיתי אליו פ"ה מהלכות מלוה דנ"א ע"ד שכתב דמי שהקדיש מעות אלו לעניים כל שלא יצאו מרשותו עדיין לא זכו בהם עניים שאין אדם יכול לזכות בשלו לאחרים ואע"ג דמחייב ליתן לעניים היינו משום בפיך זו צדקה אבל באלו המעות לא זכו בהם עניים וממון דידיה מיקרי יע"ש. והוא תימא דהא גם בהקדש עניים אמרי' אמירתו לגבוה כמסיר' להדיוט דמי וא"כ הרי זכו העניים בממון זה שהקדישן לעניים. ואף שהרשב"א ז"ל כתב דבהקדש עניים לא אמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. הא שאר כל הפוסקים חולקין על הרשב"א בזה. ואיך כתב איהו ז"ל מדנפשיה בפשיטות דנראה שבהקדיש מעות אלו לעניים לא זכו בהם עניים משום שא אדם יכול לזכות בשלו לאחרים. ואף שהרב הגדול