גזע ישי שמב

והיינו דקאמ' בצדדי הבעי' מי אמרי' כי אמרי' אמיר' לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה וכאמור ולכן שפיר תמה המ"ל על הסמ"ג דכתב אמר לגר חסום פרתי ודוש בה היא בעיא דלא איפשיט' הילכך אסור ואינו לוקה דאע"ג דהסמ"ג ז"ל סבי"ל דאיסור אמירה לגוי ד"ת היא היינו בשהמלאכה היא בדשל ישראל לצורך הישראל אבל הכא הויא הבעיא באופן דאין בו איסור אמירה אלא משום שבות דרבנן וכדקאמר להדיא בצדדי הבעיא אי אמרי' כי אמרי אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה וכאמור. וכיון שכן כי לא איפשיטא הו"ל ספק דרבנן ולקולא

ותו דלענ"ד דאפילו לדעת הסמ"ג ודעימיה דסבי"ל דיש אמירה לגוי דהיא אסירה ד"ת היינו דוקא לענין שבת ויו"ט דכתב רחמנא גבי יו"ט לא יעשה בציר"י. וכמ"ש הסמ"ג ז"ל שם דלכן משמע קצת דדרשה גמורה משום לשון לא יעשה דכתב רחמנא הכי משמע. הרי דאי לאו דכתיב לא יעשה בציר"י אע"ג דכתיב לא תעשה מלאכה אפ"ה לא הוה אסיר אמירה לגוי אפי' במלאכתו של ישראל מן התורה. וא"כ גבי איסור חסימה דכתיב לא תחסום לא שייך לאסור אמירה לגוי מדאוריית' בשום אופן ואפי' בשהפרה והדישה הם של הישראל. באופן דאין כאן מקום כלל לישובו של הרב שער המלך ז"ל. ואין דבריו אלא מן המתמיהין לפענ"ד

קע"ב אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. לא אמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לענין לכל דיניו שיהיה כמסור ממש ביד הגזבר. אלא לענין קנייה בלבד אמרו ולומר דבהדיוט לא קנה עד שימשוך או עד שיחזיק ההקדש קונה באמירה בעלמא. וכענין שאמרו בש"מ דדברי. שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו שאינו כמסור עכשיו אלא קונה כאלו מסרם בקנין בעלמא. ותדע לך עוד דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש ליד הגזבר דהא קי"ל כב"ה דאמרי דיש שאלה להקדש. ואי המקדיש כמוסר ליד הגזבר שוב אינו יכול לישאל עליה וטעמא רבה יש אלא שאין זה מקומו אלא ודאי מדיש שאלה להקדש ש"מ שלא אמרו כמסירה ממש אלא לענין קניה בלבד להיות האמירה גומרת בהקדש כמו שגומרת המסירה או המשיכה בהדיוט. ותדע לך עוד מדאמר גבי מתני' דאמירה לגבוה וכו' כיצד בית זה הקדש שור זה הקדש אפילו הוא בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כ"כ הרשב"א בתשו' הביאה הרבצ"א בתשו' סי' ט"ו ד"ן ע"ב. וכ"כ בחי' לגיטין לד"ח ע"ב ד"ה הא דאמר ר"ן. גם מהרלב"ח סי' ד' ביאר דאע"ג דאמיר' לגבוה כמ"ל לאו כמסירה ממש כאלו מטת ליד גזבר ע"ש. וכ"כ כתשו' הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ס"ו וז"ל ומה שאמרת גבי קדושת דמים דכיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כאלו מטא ליד גזבר דמיא הא ודאי ליתא וכבר ביארו ן' חביב. ועוד בפרק מרובה אהא דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' מקשינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה ומשנינן התם מעיקרא תורא דראובן ובן והשתא תורא דשמעון. הכא מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. אלמא איסור' בעלמ' הוא דרביע עליה כי איתשיל פקע איסוריה. ודעדיפא מינה משמע נן מהתם דאפילו היכא דלא מצי מיתשיל כגון שמכרו לשמים ע"י תמורה או שמסרו לגזבר אי לבדק הבית אקדישיה פטור מתשלומי ד' וה' מההוא טעמא דהשתא נמי תורא דראובן מקרי עד שיקר' או עד שימכרהו גזבר א"ד הרמ"ע ז"ל יע"ש. הנה שהוסי' הרמ"ע ז"ל להוכיח בראיה דלאו כמסירה ממש ליד הגזבר חשיב רק איסורא בעלמא הוא דרביע עליה מהא דפ' מרובה לגבי חיוב תשלומי ד' וה' דאמרי' דלאו כמכור להדיוט חשיב דשאני מכירה להדיוט דמעקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון. משא"כ מכירה דע"י הקדש דמעקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. והיא לכאור' ראיה גמור' דלאו כמסירה ממש ליד הגזבר חשיב ויש להעיר על הרשב"א ז"ל שלא הביא ראיה זו. אלא דכד דייקינן שפיר נראה דאין להביא ראיה מההיא דפרק מרובה דלאו כמסירה ממש ליד הגזבר חשיב. שהרי אפילו בהקדיש ומסרו ליד הגזבר נמי לאו כמכירה הוה מה"ט דמעיקר' תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכמו שכתב הרמ"ע ז"ל ועיין שם בש"ס ירוש' דבא מפורש כן דאף בשבא ליד הגזבר לאו מכירה הוה. וא"כ אכתי יש לומר שפיר דאמירה לגוי כמסירה ממש ליד הגזבר הוה ואפ"ה לאו כמכירה להדיוט הוה מה"ט דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן. כשם שאף שמסרה ממש ליד הגזבר דהכי הוה דלאו כמכיר' הוה מהאי טעמא. ועיין מה שכתבתי לקמן באות הה"א בענין הקדש כמכירה. ותו לא מידי

קפ"ד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. וחשיבא אמירה לגבוה מעשה לענין דבעינן להקדש על תנאי תנאי קודם למעשה וכל שאר דקדוקי תנאי' דאי גרע חד מנייהו המעשה קיים והתנאי בטל דומיא דמסי' להדיוט. הרמ"ע מפאנו סי' ס"ד. ועיין להרשב"א ז"ל בחי' לנדרים לדף כ"ט ע"ב עלה דאמרי' התם אפי' למ"ד חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבו' כמסי' להדיוט וכו' שכתב שם בתחל' דכיון דאלימא אמירה בהקדש להיות כמסירה להדיוט אלימא נמי למהוי כמעשה לענין דלא אתי דבור ומבטל מעשה. ושוב