גזע ישי שלט

דוקא במלאכה דאוריי' אבל במלאכ' דרבנן ובקבלנו' אף שיהיה קובע מלאכתו בשבת שרי. ולפ"ז נמצא דתירוצו השני של מרן ז"ל שכתב דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן הוי חדוש גמור. כ"כ הרב מ"ל ז"ל פ"ו פ"ו מה' אישות בישוב כונת דברי מרן הב"י ז"ל דסי' רמ"ד ע"ד הגהות מרדכי בשם מהר"מ ז"ל בההי' פסקא דאודות היהודי' שקונים המכסים ומשכירים להם נכרי לקבל המכס וכו' וכתבנו דברי מרן הב"י ז"ל לעי' בסי' הקודם ונמצא אתה למד מדברי הרב מ"ל ז"ל בכונת דהאי מרן הב"י ז"ל דאמי' לנכרי מקודם השבת שיעשה לו מלאכה דרבנן בשבת ובקבלנות אי שרי. הנה לפי קושית מרן הב"י ע"ד הר"מ ז"ל ותירוצו הראשון יותר קרוב בעיני קדשו של מרן ז"ל דשרי. אלא דבתי' השני חדש לנו מרן ז"ל די"ל דגם בכה"ג ל"ש לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן וכתב הרב מ"ל ז"ל דזה הוא חדוש גמור

ולפענ"ד גם דבר זה לאו חדוש גמו' הוא דהרי הוא מפו' יוצא מדברי ס' התרומה ז"ל בה' שבת סי' רכ"ב שכתב וז"ל ולומ' לעבדו בע"ש למחר בשבת תעשה האש או הלילה תכבה הנר או אם כבתה א' מהנרות תדליקנה דבר שאם עושה מאליו מותר ואין גופו נהנ' מיד בדבר דב"ה מתירין עם השמש היינו שהגוי עושה המלאכה מאליו אבל אינן מתירין לומר לו לעשותו בשבת ושייך ביה אמי' לגוי אפי' א"ל מע"ש עכ"ד ז"ל יע"ש. הרי שאפי' לומר לעבדו מע"ש שיכבה הנר בשבת כתב ס' התרומה דאסו' משום אמי' לגוי שבות. אע"ג דעבדו הוה כמו קצץ כמ"ש שם ס' התרומה בתר הכי לענין הא דתנן נכרי שהדליק את הנר וכו' יע"ש. וכ"כ עוד בסי' רנ"ב וכ"כ הסמ"ג דעבדו ושפחתו הוו כקצץ. וגם כבוי הנר אין איסו' אלא מדרבנן לר"ש דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ופסק כן בס' התרומה שם סי' רנ"ד יע"ש. ונמצא שדבר זה דאסו' אמי' לגוי קודם השבת לעשות לו מלאכה בשבת ואפי' במלאכה דרבנן ובקבולת וקובע לו מלאכתו בשב' כבר בא דינו מבוא' בדברי ס' התרומה ז"ל. ומאי מקשה הרב"י ז"ל על הר"מ עד שבתירוצו השני חדש דעי"ל דלא שאני לן באמי' לגוי בין מלאכה דאוריי' למלאכה דרבנן. גם בהגהו' מימוני' פ"ו כתבו כדברי ס' התרו' הנז' דאסו' לומר לעבדו או לשפחתו ע"ש שתכבה הנר בשבת. ועיין מ"ש הרב"י ז"ל בסי' רמ"ה בשם הסמ"ק והמרדכי דפ"ק דשבת לענין ליתן מעות לנכרי ע"ש לקנות לו או בגדים למכור לו דלפי מ"ש שם הרב"י ז"ל דהמרדכי כתב דברי הסמ"ק בשם הסמ"ג וסיים ובלבד שלא יאמר לו למכור בשבת מבואר גם מדברי הסמ"ק דאפי' באיסור דרבנן ובקצץ אסורה האמירה לגוי קודם השבת יע"ש. באופן דגם האי. מילתא דאמר מר הרב מ"ל ז"ל דחדוש גמור חדש לנו מרן ז"ל בתירוצו השני דאפי' באמירה מקודם השבת ובקבולת וקובע לו מלאכתו בשבת לא שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. אחר המחי"ר דהא נמי לאו חדוש הוא והדבר פשוט והרי הוא מפורש יוצא מדברי ס' התרומה והגהו' מימו' והמרדכי בשם הסמ"ק לפי מ"ש הב"י בסי' רמ"ה וכאמור ומדובר כנ"ל ותו לא מידי

קפ"א אמירה לגוי שבות. אפי' במלאכה דרבנן אמירה לגוי שבות ובמקום מצוה איפליגו בה קמאי לדעת בעל העיטור שריא אמיר' לגוי אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה ולדעת הרמב"ם ז"ל ודעימיה לא שרי אמירה לגוי במלאכה דאורייתא אפי' במקום מצוה אבל אמירה לגוי לעשות לא מלאכה דרבנן דהוה שבות דשבות שרי במקום מצוה וכמ"ש בפ"ו מ"ה שבת דין י"ב: ולדעת התוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור ז"ל אפי' במלאכה דרבנן לא הותר לגוי אפי' במקום מצוה זולת מצות מילה דשרי גבה אמירה לגוי במלאכה דרבנן משום דמילה גופה דחיא שבת. והסכימו האחרונים בהאי פלוגתא למינקט עיקר כסברת הרמב"ם ז"ל ודעימיה דשרי אמירה לגוי במלאכה דרבנן במקום מצוה מכל המצות דסברא זו היא סברא מציעתא ולמינקט מילתא מיצעתא עדיף

ויש להסתפק להאי סברא דהרמב"ם ודעימיה דשרי אמירה לגוי בשבת במלאכ' דרבנן במקום מצוה. אם היינו דוקא כשהמצוה נעשית בו ביום. אבל אם המצוה צריך שתעשה אחר השבת. לא שרי לן אמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת בשביל קיום מצוה דאחר השבת. או דילמא כל שהוא בשביל קיום מצוה אף שקיומה אינה בו ביום שבת עצמו אלא אחר השבת שרי אמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן בשבת בשביל קיום מצוה לאחר השב' כיון דאם לא תעש' מלאכ' זו דרבנן ע"י הגוי בשבת יבא לידי ביטול מצוה זו העתידה לבא אחר השבת

ונראה לענ"ד להוכיח לפום ריהטא דגם בשביל קיום מצוה לאחר השבת שרי אמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן בשבת. ממאי דפסק הש"ע סי' ש"ז סעיף ה' וז"ל דבר שאינה מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשות בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעה מצוה וכו' יע"ש. והשתא אם איתא דאפי'