גזע ישי שלז

שבות והוצרכו לתרץ דמצוה שאני. והשתא אם איתא דאמירה לאמירה לגוי שרי מאי קשיא להו עד שהוצרכו לחדש מכח קושיא זו דמצוה שאני הא י"ל דר"ג אמר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות דבהכי ליכא איסורא משום אמירה לגוי שבות ולעולם דאמירה לגוי לעשו' אסור אפי' במקום מצוה והיינו דקאמר שאני ר"ג דאחרים עשו לו פירוש שאמר לגוי שיצוה לגוי אחר לעשות לו אלא מוכח דאמירה לגוי שבות לעול' אפי' לומר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות לו דאין לחלק ולכן הוצרכו לחדש גבי שאר איסורים דקי"ל דאמירה לגוי שבות דבמקו' מצוה שאני אע"ג דגבי שבת אפי' במקום מצוה אסיר אמירה לגוי מכח הא דר"ג. וכן יש להוכיח ג"כ מדברי הרא"ש ז"ל הנז' שנדחק לפרש הא דאמרי' שאני ר"ג דאחרים עשו לו דקנאן מן הגוי עשוי. ונראה ודאי שקושייתו של הר"ר אלחנן ז"ל הנז' היא שדחקתו לפרש כן. ואם איתא דאמי' לאמירה שריא מאי דוחקיה לפרש כן הא קושית הר"ר אלחנן שפיר מיתרצא בהכי דמיירי שר"ג אמר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות. אלא מוכח דגם אמירה גוי שיאמר לגוי אחר אסור משום שבות כנ"ל. עוד. נ"ל להביא ראיה ממה שהקשה בהגה' מרדכי בשבת פרק שלישי והביאו הרב מג"א ז"ל סימן ש"ז ס"ק כ"ט וז"ל ויש לשאול דבפ' הפועלים מסקינן דאפילו בשאר איסורין איכא איסור אמי' לכותי ובפ' גיד הנש' תנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו אלמא מותר לומר לכותי אכול גיד הנשה ומעשים בכל יום שאנו מאכילין וכו' יע"ש. והשתא אם איתא דאמירה דאמירה לא אסירא מאי מקשה מהא דתנן שולח אדם ירך הא י"ל דמיירי בשולח לגוי ע"י גוי דהויא אמי' לגוי זה שלוחו שיאמר להגוי אחר ששולחו לו שיאכלנו אלא מוכח דגם אמירה דאמירה שבות ועוד יש להבי' ראיה מהא דעירובין דס"ח ע"א ניחם ליה אגב אימיה יע"ש. והשתא אם איתא דאמירה דאמירה שריא כי לא צריכה נמי וכי לא היה שם שני נכרים מצויין בעיר ועיין שם בתוס' ד"ה לשבות דלית ביה מעשה וכו'. כנלע"ד ותו לא מידי

קע"ט אמירה לגוי שבות. אפי' לומר לגוי בערב שבת שיעשה לו מלאכה בשבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכ' אלא לאחר השבת אסור משום אמירה לגוי שבות. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"ו מה' שבת וכ"כ שאר הפוסקים ז"ל

והנה מר"ן ז"ל בב"י סי' רמ"ד הביא מ"ש בהגהו' מרדכי בשם הר"מ שפסק על אודות היהודים שקונים המכסים ומשכירים להם נכרי לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב"ה מתירין עם השמש ליתן עורות לעבדן אע"ג דמלאכה דאורייתא היא אבל בשכירות אסור וכו' ואת"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת מ"מ נראה להביא ראיה להתיר מדתניא פ' מי שהחשיך דמשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ה"נ ל"ש וכ"ש להציל מידם דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו וכו' עכ"ל. וכתב ע"ד הרב"י ז"ל ואיכא למידק למה ליה להר"מ לאהדורי אפרק מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ישראל קובע לו מלאכתו בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא. י"ל דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא. ועי"ל דלא שאני לן באמי' לגוי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן א"ד ז"ל יע"ש. ואיכא לאקשויי טובא על רבינו הב"י ז"ל דאעיקרא איך עלה על דעתו דעת עליון למיסבר דאמיר' לגוי לא אסירה אלא במלאכה דאורייתא אבל במלאכת דרבנן שריא עד שמפני כך הוקשה לו על הר"מ ז"ל ל"ל לאהדורי אפ' מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה וכו' והוצרך לתרץ בתחלה דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב וכו' ושוב כתב דעי"ל דל"ש לן באמי' לגוי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאוריי' למלאכה דרבנן. והלא דבר זה דלא שאני לן באמירה לנכרי בין מלאכה דאוריי' למלאכה דרבנן בא מפורש להדיא בש"ס בכמה דוכתי וכן פסקו הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' שבת ושאר כל הפוסקים ז"ל דאמירה לנכרי אסירא אף במלאכה דרבנן אם לא במקום מצוה או מקצת חולי דאז שריא אמירה לגוי במלאכה דרבנן. וא"כ מר"ן הב"י דקארי ליה מאי קארי ליה ואעיקרא מאי סבר לאקשויי על הר"מ ז"ל. וכבר דאיתי להר' הגדול מהר"א ששון ז"ל בתשו' סי' קנ"ו שהוקשה לו כן בדברי מר"ן הב"י ז"ל הנז' וכתב ליישב דבריו דעד כאן לא הוצרכו הפוסקי' חולי או מצוה אלא כשבשבת אומר לנכרי לעשותה אבל אם אומר לנכרי בימי החול לעשותו בשבת אז שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן דמותר במלאכה דרבנן אפי' לצורך בעלמא זהו סברת מר"ן הב"י ז"ל בקושייתו ובתירוצו הראשון. ושוב חדש לנו מר'ן בתירוצו השני דגם באמירה לנכרי קודם השבת לא שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן זת"ד הרב מהר"א ששון ז"ל יע"ש

דבר הנלמד מדברי מר"ן הב"י ז"ל הנז' ולפי מאי דכתב בכוונת דבריו הרב מהר"א ששון ז"ל. אי גם באמירה לנכרי קודם השבת לעשות לו