גזע ישי שלה

מדאורייתא. דהא עיקרא דהאי איסורא דאמירה לגוי נפקא לן מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם כדאיתא במכילתא כאמור לעיל בסי' הקודם. וכיון דמהאי קרא דלא יעשה כל מלאכה הוא דנפקא לן האי איסורא הא לית לן למיסר אמירה לגוי אלא באיסורי דמשום עשיית מלאכה נינהו דהא קרא לא יעשה כל מלאכה קאמר. אבל באיסור דלאו איסור מלאכ' הוא כהאי איסור' דתחומין מנ"ל לאסו' בהו גם האמירה לגוי דבר תורה

ונראה לענ"ד עוד להכריח דבר זה דבאיסור דתחומין לכ"ע לא אסירה ביה האמי' לגוי לצורך הישראל מדאורייתא. והוא ממאי דכתב הר"א ממיץ ז"ל ליישב לפי סברתו הלזו דאמיר' לגוי אסירה דבר תורה מאי דקשיא לזה ממאי דאמרינן בש"ס דאמירה לגוי שבות וז"ל הא דאמרי' דאמירה לגוי שבות כשאינה מלאכת ישראל כגון שאומרים לכותי עשה האש שלך לצרכי אבל להוציא קדרות של ישראל מן הגחלים דישראל אסור מדאורייתא עכ"ד ז"ל יע"ש. אשר מפורש יוצא מדברי הרא"מ ז"ל דכי אסירה האמירה לגוי לצורך הישראל מדאוריי' היינו דוקא דהגוי עושה המלאכה בשל הישראל ולצורך הישראל כה"ג דאומר לו להוציא הקדרות של הישראל מן הגחלים של הישראל דאיכ' תרתי דהמלאכ' שעוש' הגוי היא בשל הישראל ועוד שהוא עושה אותה המלאכה לצורכו דהישראל. אבל אם המלאכ' דעוש' הגוי לאו בדשל ישראל היא אלא בדשל הגוי עצמו כגון שאומר להגוי עשה האש שלך לצרכי כיון דמעש' המלאכה לאו בדשל ישראל היא אלא בשל הגוי אף ע"ג דלצורכו דהישראל הוא עושה אותה המלאכה לא אסיר אמירה בכה"ג מדאורייתא אלא משום שבו' דרבנן ועל אמירה דבכה"ג הוא דאתמר בכל דוכתא בש"ס דהיא שבות

והנה הרב מנחת כהן ז"ל על משמרתו משמר' השבת ריש שער הראשון דק"א ע"ב הבי' לדברי הסמ"ג דצדד לומר דאיסור אמירה לגוי דאורייתא הוא ושכן מוכח פשט הכתוב וכתב על דבריו וז"ל ואני אומר דודאי אין זה פשט המקרא ומה שדרשו במכילתא היא אסמכתא בעלמא שהרי פשוט בכל התלמוד שאמירה לגוי שיעש' לנו מלאכה בשבת אינה אסורה אלא משום שבות וכמו שאמרו בהדיא בגטין פ' א' ד"ח ובפ' מרובה דפ"א ובפרק הדר עם הנכרי דס"ח ובמקומות אחרים. ובפרק השוכר את הפועלים ד"ץ אמרו בהדיא כי אמרינן אמירה לגוי שבות ה"מ לעניין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש ע"כ הרי שאפי' בעניין שבת החמורה אין אמירה לגוי אסירה אלא מדבריהם א"ד ז"ל יע"ש. ואחרי המחי' רבה דאשתמיט מיניה דמר דברי הר"א ממיץ ז"ל בס' יריאים הנז' דגם איהו ז"ל מבעלי הסברא הזו דאיסור אמירה לגוי דאורייתא הוא וכתב ליישב הא דאמרי' בש"ס דאמירה לגוי אינו אלא שבות דהיינו כשהמלאכה אינה בדשל ישראל כנז' ועל דרך זה מתיישבים כל הני דוכתי דמותיב מינייהו מר הרב מנחת כהן ז"ל. וכן נמי הא דמותיב מהא דאיבעיא לן בב"מ פ' השוכר את הפועלים מהו שיאמר הישראל לנכרי חסום פרתי ודוש בה. מיתרצא שפיר בהכי דהתם נמי מיירי באומר לו ודוש בה דישה שלך וכמו שכן פירשוה שם רש"י והתוס' יע"ש. דבכה"ג הו"ל כאומר לגוי עשה אש שלך כיון דהדישה היא של הגוי דהגם דהפרה היא של הישראל כיון דעיקר האיסור דהחסימה הוה בהדישה והרי אין הדישה של הישראל אלא של הנכרי. ובכה"ג גם בשבת לא אסיר אמירה לגוי אלא משום שבות לכ"ע דכדי שיהא אסיר ד"ת בעינן שתיים כנז'. משו"ה קאמר התם שפיר מי אמרי' אמירה לנכרי שבות ה"מ לעניין שבת דאיסור סקילה כלומר באמירה לנכרי בשבת בכה"ג דאינה מלאכתו דהישראל דומיא דחסום פרתי ודוש בה דקא מבעייא לן דמיירי בדישה של הנכרי וזה ברור

ומאחר עלות מדברי הרא"מ ז"ל דכי אמרי' דאמירה לגוי אסירה דבר תורה היינו דוקא בדאיכא תרתי דהמלאכה היא בדשל הישראל והיא לצורך הישרא' כגון שאומ' לנכרי שיוציא הקדרו' של הישראל מן הגחלים של הישראל לצרכו דהישראל אבל כשאין המלאכה בדשל ישראל אלא בדהנכרי כגון שאומר לו עשה אש שלך לצרכי לא אסיר האמירה אלא משום שבות דרבנן. הנה לפ"ז ממילא מוכח דבאיסור תחומין די"ג פרסאות אם אומר ישראל להגוי שיצא בשבת חוץ לתחום די"ג פרסאות לצרכו של הישראל. לא שייך לגמר כלל שיהא איסו' אמירתו זו להגוי דאורייתא כיון דבמה שהגוי הולך ויוצא חוץ לתחום דהוא גוף האיסור לאו בדשל הישראל הוא הולך דהליכתו ויציאתו דהנכרי ברגליו לאו בדשל הישראל הוה דברשותו של כל אדם הוא הולך ויוצא הילכך אף שלצרכו דהישראל הוא הולך ויוצא חוץ לתחי' די"ג פרסאות בשבת מ"מ עיקר ההליכה והיציאה דהוא גוף האיסור לאו בדישראל היא והו"ל כאומר לו לנכרי עשה אש שלך לצרכי דלא אסיר אמירתו זו דאורייתא אלא איסורו משום שבות דרבנן אע"ג דלצרכו דהישראל הוא עושה האש כיון דעיק' מעשה האיסור דעושה הגוי דהיינו איסור הבערת האש בדשל גוי הוא ולא בדשל ישראל. ואמירה לגוי