גזע ישי שלד

דבר ולומר שהקב"ה צוה במצוה זו להוסיפה על מצוות התור' או לחסר מאלו התרי"ג מצוות וכו' יע"ש. וכ"כ הרא"מ ז"ל בפי' על הסמ"ג ריש ה' מגילה ח"ל איסור בל תוסיף לא שייך אלא כשהמחדש המצוה אומר שהשם צוה להוסיף אותה על מצוות התורה יע"ש. ולפ"ז הנה מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב דה' ממרים וז"ל מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא להוסיף על ד"ת ולא לגרוע מהם ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבע"פ כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי וכו' מפי השמוע' למדו וכו' אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה אם יבא ב"ד ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע ואם יאסור כשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף וכו' עכ"ל ז"ל יע"ש. כוונתו כשהב"ד רוצים לחדש מצוה זו מדעתם וכוונתם להוסיף על תודה שבע"פ היפך המקובל לנו ומפי השמועה. האמנ' בכה"ג דמפני שפשוטן של הבריית' מורין דאיסור תורה הוא איהו דמורה ובא לומר דאיסור האמירה לגוי בשבת מן התורה הוא לא שייך כלל לומר ביה דקעבר על בל תוסיף דהא איהו אינו ומחדש שום דבר על דברי הקבל' לא דמשמע ליה מכח פשוטן של הברייתות שכך היתה הקבלה מפי השמועה מעיקרא שאיסור זה דבר תורה אסור ונמצא שהוא אינו בא להוסיף שום דבר מחודש לא על תורה שבכתב ולא על תורה שבע"פ. ועיין בשה"ג בר"ה פ"ג בשם ריא"ז דהמוסיף על המצוה אינו עובר על בל תוסיף אלא כשמכוין להוסיף על המצוהו ולפיכך אנו יושבין בסוכה ביום ח' וכו' אע"פ שי"ל שמא חול הוא והרי הוא מוסיף על המצוה דאינו מתכוין להוסיף שאינו עושה כן אלא משום ספק אינו. עובר על בל תוסיף ע"כ יע"ש. מכל זה אתה תחזה דכל כי ה"ג לכתוב הברייתות שמטעות לפי פשוטן שיולקחו להמעיין בהם כפשוטן ויחשוב איסורן מדאורייתא לא שייך כלל איסור דבל תוסיף כיון שאינו מכוין כלל לחדש ולהוסיף מצוה על המצוהו אלא הוא חושב כי כך היתה הקבלה לחז"ל מפי השמועה מעיקרא דהוא איסור תורה וככל האמור. ובכן שפיר כתב הרא"ם ז"ל דמעליותא היא ולא גריעות' ולא נפיק מינה חורבה וזה פשוט וברור לפי עניות דעתי

אך אי קשיא על הרא"ם ז"ל הא ודאי קשיא לפי ענ"ד דאיך כתב דמעליותא היא ולא גריעו' ולא נפיק מינה חורבה הא ודאי נפיק ונפיק מינה חורבה שיטעו הב"ד להורות במקדש שאין להם שופר ביום ר"ה לתקוע בו ויכולין לעשותו ע"י גוי דאיסור אמירה לגוי אסור מן התורה ולא יעשו השופר אפי' ע"י גוי ויבטלו מצות עשה דתקיעת שופר במקדש משא"כ אי אמירה לגוי לא אסירה רק משום שבות דודאי דבמקדש אומרים לגוי ביו"ט שיעשה השופר דאע"ג דבגבולין ובשאר כל מקום כשאין שופר ביום ר"ה אסור לומר לגוי לעשותו אע"ג דאמירה לגוי שבות וכמ"ש הטור סי' תקפ"ו והש"ע שם היינו דוקא בשאר כל מקומות אבל במקדש ודאי דאם אין להם שופר אומרים לגוי לעשותו כדי לקיים בו מצות תקיעת שופר כיון דאיסור אמירה לגוי אפי' במלאכתו של ישראל. אינו אלא שבות וקי"ל דאין שבות במקדש וכדקי"ל משום הכי דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אע"ג ד בשאר מקו' אין תוקעין משום גזירה דשמא יעבירנו וכו' משום דאין שבות במקדש וכמ"ש רש"י ז"ל בריש פ' יו"ט של ר"ה דף כ"ט ע"ב ד"ה גזירה שמא יטלנו וכו' יע"ש. וכן נמי יבואו לבטל מצות לולב במקדש כשלא יהיה להם ביו"ט אלא מחובר מפני זה שיטעו מכח פשוטן של הני ברייתות דאמירה לגוי אסירה דבר תורה. וא"כ הרי גריעותא היא דנפיק מינה חורבה לבא ע"י אלו הברייתות המטעות לידי ביטול מצות עשה ושפיר כתב הרמב"ן ז"ל דברייתו' כאלו מטעות אין לכותבן כפשוטן

קע"ז אמירה לגוי שבות. נסתפקתי לפי סברת הסמ"ג והר"א ממיץ ז"ל דהאי דרשה דדרשי' בברייתא דמכילתא מקרא דכל מלאכה לא יעשה לאסור אמירה לגוי לעשות מלאכתו של ישראל בשבת הויא דרשה גמור' מדאוריי' אם גם באיסור תחומין דחוץ לי"ג פרסאות אסיר דבר תורה האמירה לגוי שיצא חוץ לי"ג פרסאות בשבת לצורכו של הישראל לדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם ז"ל דסברי דאיסור תחומין די"ג פרסאות דאורייתא הוא בלאו דאל יצא איש ממקומו וכן הוא ג"כ דעת הסמ"ג בלאוין ס"ו. דכי היכא דבמלאכות דשבת אסירה האמירה לגוי דבר תורה ה"נ אסירה האמירה לגוי דבר תורה באיסור לאו זה דתחומין די"ג פרסאות. או דילמא דוקא אמירה לגוי לעשות דבר של מלאכה לצורכו דישראל הוא דאסור דבר תורה. אבל באיסור זה דתחומין דלאו משום עשיית מלאכה הוא דאסירי דהא. לאו מלאכה היא ולאו אל לא תעשה מלאכה הוה איסורייהו דתחומין אלא איסור דידהו כתביה רחמנא בפני עצמו בלאו דאל יצא. לא אסיר בהו האמירה לגוי לצורך הישראל דבר תורה

ונראה לפום ריהטא דבאיסור זה דתחומין לא אסיר בהו אמירה לגוי לצורך הישראל