גזע ישי שלא

דילמא אין זה אלא אליבא דר' יונתן דפליג עליה דר' יאשיה וקי"ל כוותיה אבל לר' יאשיה אסור מן התורה והכי מוכחא מילתא טפי דאי ס"ד דר' יאשיה לא אמר זה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מאי האי דפליג עליה ר' יונתן וקאמר אינו צריך והלא דברים ק"ו ומה אם שבת חמירה וכו' והלא בשבת נמי אנו מוזהרין בו מדרבנן. ועוד אפי' אם ת"ל שדברי ר' יאשיה אינן אלא מדרבנן דרך אסמכתא בעלמא למה אין ראוי לכתוב כמו הברייתות האלו כפשוטן והלא אם ילקחו כפשוטן ויחשוב איסורין של אלו מדאוריי' מעלייותא היא ולא גריעות' ולא נפיק מינה חורבה עכ"ד ז"ל יע"ש

. ולע"ד אחר המחי"ר מכבוד רבנותי' דמר הרא"ם תמהני עליו אמאי לא ידע זו מניין לו שהוא אסמכתא וכתב דילמא אין זה אלא אליבא דר"י דפליג אר' יאשיה וקי"ל כוותיה אבל לר' יאשיה אסור מן התורה והכי מוכחא מילתא טפי דאי ס"ד דר' יאשיה לא אמר זה אלא מדרבנן וכו' מאי האי דפליג עליה ר' יונתן וקאמר אינו צריך וכו'. ואין דבריו אלה אלא מן המתמיהין. דהא לפי לשון המכילתא שהביא הרמב"ן ז"ל מבוא' יוצא להדיא דבהאי דרשא דלא יעשה לאסור אמיר' לגוי במלאכתנו ליכא שום פלוגתא בין ר' יאשיה ור' יונתן אלא טובים השנים סבי"ל להאי דרשה רק במאי דאמר ר' יאשיה אתה אומר ל"ת אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתך או ל"ת אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתו ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה הא ל"ת אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה גוי מלאכתו דברי ר' יאשיה פי' דר' יאשיה בא להכריח דע"כ האי לא יעשה לא אתי לאסור אמירה לגוי אלא במלאכתנו אבל אמירה לגוי במלאכתו שרי ומכריח לה דע"כ דלא בא לאסור אמירה לגוי גם במלאכתו דהא כתיב ששת ימים תעשה מלאכה הא ל"ת אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה גוי מלאכתו הרי דאשכחן קרא אחרינא דמתיר אמירה לגוי במלאכתו. וא"כ ע"כ דהאי קרא דלא יעשה לא בא לאסור אמירה לגוי אלא במלאכתנו. ועל ההכרח הזה שהבי' ר' יאשיה להכרי' דאמירה לגוי במלאכתו מותר ממאי דכתיב ששת ימים וגו' א"ל ר' יונתן דאינו צריך ללימוד זה להתיר האמירה לגוי במלאכתו מדכתיב ששת ימים והלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך והרי דברים ק"ו ומה שבת החמור' אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתיך וכו'. הרי הותר האמי' לגוי במלאכתו כבר בידינו מק"ו דשבת ואין צורך עוד ללמוד התירו מקרא דששת ימים דמייתי מינה ר' יאשיה. ולפי זה הרי הוא מפורש להדיא בהמכיל' דכל עיקר הפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן אינו לא בהדרשה דלהתיר האמירה לגוי במלאכתו של גוו ומשמעות דורשין איכא בינייהו דלר' יאשיה נפקא ליה היתר זה מקרא דששת ימים תעשה מלאכה ולר' יונתן אין צורך ללימוד זה כי זה בידינו הוא להתירו מק"ו דשבת. אמנם בעיקר הדרשה דאיסור האמירה לגוי במלאכתנו מקרא דלא יעשה בין רבי יאשיה ובין ר' יונתן דרשי ליה להאי דרש' דלא יעשה לאסור אמירה לגוי במלאכתנו וכמו שסיים הרמב"ן ז"ל ובודאי אסמכת' בעלמ' היא שבאו לאסור אמיר' לגוי מדבריהם במלאכה שלנו וסמכו אותו למקרא הזה אבל במלאכת הגוי בשלו מותר ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו אמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכו' הרי לך מפורש בדברי הרמב"ן ז"ל דאיהו מפרש להברייתא דהמכיל' שהביא כדכתי' דהיינו בין ר' יאשיה ובין ר' יונתן טובים השנים באו לאסור מהאי קרא דלא יעשה האמירה לגוי במלאכתנו ולהתיר האמירה לגוי בשלו ואין ביניהם שום פלוגתא בעיקר הדין לא באיסור האמירה במלאכתנו לא בהתר האמיר' במלאכתו של גוי אלא דמשמעות דורשין בלבד בעלמ' איכא בינייהו בלמו' ההתר דאמירה לגוי במלאכתו של גוי דמר נפקא ליה היתרו מקרא דששת ימים תעשה מלאכה ולמר אין צורך ללימוד זה דיליף היתירו מק"ו דשבת. וכיון שכן דבין לר' יאשיה ובין לר' יונתן האי קרא דלא יעשה אתי לאסור האמירה לגוי במלאכה שלנו על כרחין לומר דאין דרשתם הלזו אלא אסמכתא בעלמא משום דאנן קי"ל דאין איסור האמירה לגוי במלאכתנו אלא שבות בעלמא ואילו הכא בברייתא זו דמכילתא בין ר' יאשיה ובין ר' יונתן סבי"ל דהאי רא דלא יעשה אתא לאסור האמורה לגוי במלאכתנו ולכן שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דע"כ דאינו אלא אסמכת' בעלמא. ובודאי דלפי לשון זה של המכילתא שהביאו הרמב"ן ז"ל הרי מפורש יוצא דליכא בין ר' יאשיה ור' יונתן שום פלוגתא בעיקר הדין בין בדין איסור האמירה לגוי במלאכתנו ובין בדין היתר האמירה לגוי במלאכה שלו וכאמור. ועיין להרב הנמוק"י ז"ל בב"מ פ' השוכר את הפועלי' עלה ההי' דאיבעייא לן התם באמר לגוי חסום פרתי ודוש בה דמבואר מדבריו דגם איהו ז"ל גריס בלשון המכילתא כאשר כתבה הרמב"ן ז"ל שכתב שם וז"ל ולא דמי להאי דתניא במכילתא דבמלאכ' הכותי ליכא משום אמיר לכותי דשאני התם וכו' יע"ש. סוף דבר דתם אנכי ולא אדע מאי קא משיג הרא"ם על הרמב"ן ז"ל אחר דהרמב"ן ז"ל אייתי ברייתא דמכילת' בידיה וכפי האי לישנא דהמכילתא שהביא מפורש יוצא דבין לר' יאשיה