גזע ישי של

שכורה לך אחר שישלים השוכר שכירותו משום דהוי דבר שאינו ברשותו. והעלה דיכול להשכירו יע"ש. והביא דבריו הרב מ"ל ז"ל פ"ו מה' שכירות הלכה ט' וכתב ולדידי הדבר פשוט ולא ניתן ליכתב וראיה מהירושלמי הביאו הטור ריש סי' שי"ב ע"ש דקאמ' דהמקח קיים ובפ' אע"פי דנ"ט אמרי' האומ' שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשה ועיין פמ"א ח"א סי' אב"ג ודוק אלו דבריו ז"ל יעויין שם

והנה מאי דמייתי הרב מ"ל ז"ל מהא דפרק אעפ"י משדה שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש. נרא' לפום ריהט' ראיה לסתור דמשמע דוקא באמר לכשאפדנה ממך תקדוש הוא דקדשה אבל כל זמן שהיא ממושכנת אינה יכול להקדישה. האמנם הדבר מפורש יוצא מסוגיא דפ' א"נ דע"ג ע"ב דגרסי' התם רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא הדר זבנא לרבא נטר תריסר ירחי שתא שקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא א"ל האי דלא אמטאי למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא אי בעי נכרי לסלקי לא הוה מצי לסלק לי השתא לשקול מר אגר ביתא וכו' יע"ש. הנה לך מבואר יוצא להדיא מהך סוגיא דיכול אדם למכור ביתו. המושכר לי ביד אחר ועיין שה בתוס' ד"ה השתא נשקול מר וכו'. ותמהני על הרב מהריט"ץ ז"ל דפשט לה מדיוקא דלישנא דהרמב"ם ז"ל ואיך לא זכר שר להאי סוגיא וכמו כן יש לתמוה על הרב מ"ל ז"ל דמייתי מהירוש' שפסק הטור ר"ס שי"ב ואמאי לא מייתי מש"ס דילן מסוגיא דפ' איזהו נשך הנז' ופסקו ג"כ הטור ז"ל שם בסי' הנז'. אלא דצריך להתיישב כמ"ש התוס' שם דמוכח מדבריהם דאינו יכול למכור רק מה שהוא יתר על השכירות יע"ש. ועיין להרב נחפה בכסף דקל"ח ע"ב עד סוף התשו' שהאריך הרחיב בזה ויש להשיב על קצת מדבריו ואין להאריך

קע"ו אמירה לגוי שבות. כתב הסמ"ג ז"ל בלאוין ע"ה תניא במכו' כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה הנכרי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לנכרי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת מדאורייתא אבל אם מסר לו הישראל מע"ש מותר. ובלבד בביתו של נכרי כאשר ביארנו בה' שבת. אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של נכרי ואף מסרה מע"ש. ולשון לא יעשה הכתוב בתור' מוכח קצת שהיא דרשה גמורה עכ"ד הסמ"ג ז"ל יע"ש. הנה דכתב הסמ"ג. ז"ל דהאי מילתא דאמירה לגר אפשר דאורייתא הוא דהכי מוכח קצת לשון לא יעשה הכתוב בתורה וכ"כ הר"א ממיץ בס' יראים בפשיטו' בעמוד זמנים מצוה קי"ג אחר הביאו שם לברייתא דהמכילת' הנז' למדנו מכאן שאסו' להניח לגוי לעשות מלאכתו בין בשבת בין ביו"ט מדאורייתא וכו' עד למדנו שאסור מן התורה שיעשה הגוי לצורך ישראל יעויין שם

האמנם הרמב"ן זל בפי' על התור' פ' בא כתב על האי קרא דכל מלאכה לא יעשה בו דהך דרשה דדרשי בו במכילתא אסמכת' בעלמא היא ואיסור אמירה לגוי אפי' במלאכת ישראל בביתו של ישראל אינו אלא שבות. והילך לשונו ז"ל פי' רש"י ז"ל אפי' ע"י אחרים ולא הבנתי זה שאם האחרים האלו ישראל הם עצמן מוזהרין עליה ואין אני מוזהר במלאכתו שלא תעשה על ידו אלא שאם מטעה אותו באיסור מוזהר עליה משום ולפני עור בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו ואם אחרים האלו גוים אין אנו מוזהרים על מלאכת הגוי כלל לא ביו"ט ולא ביום שבת אלא שיש בה שבו' מדבריה' עם האמירה שלנו כמ"ש אמירה לגוי שבות וזה דבר מבואר בגמ'. אכל מצאתי במכילת' כל מלאכ' לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר ל"ת אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתך או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה גוי מלאכתו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך והרי דברים ק"ו ומה שבת החמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתיך וכו' ע"כ בברייתא זו ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם. אמירה במלאכ' שלנו וסמכו אותו למקרא הזה אבל במלאכ' הגוי בשלו מותר ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו אמי' לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכך פי' רש"י בגמ' בב"מ ושם במכילתא עוד אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מניין ת"ל ושמרתם היום הזה להביא דברים שהם משום שבות וברייתו' כאלה מטעות ואין ראוי לכות' כפשוטן שגם זה נראה שהיא אסמכת' בעלמ' ויש לי בזה פי' נכון עכ"ד ז"ל יע"ש

וראיתי להגאון הרא"ם ז"ל שם בפ' בא שהבי' דברי הרמב"ן ז"ל אלו וכתב דלא ידע זו מניין לו שהוא אסמכתא ואם מפני שהדין הוא כך שהאמיר' לגוי שיעשה מלאכתנו אינו אלא מדרבנן