גזע ישי שכח

להאמינו מטעמא דמרשיע את עצמו. וא"כ כי שתיק גמי כשהעדי' מרשיעין אותו כי אמרי דשתיקתו כהודאה הו"ל איהו מרשיע את עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ולכן מקשה שפיר הרשב"א התם היכא משכחת לה שבועת העדות אי וכו' וזה ברור. ותו לא מידי

ק"ע אין אדם משים עצמו רשע. עד כאן לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע אלא במקום שאין אנו יודעין דבר רעו לא שום רעותא כההיא דמודה שהאכילתו שאינו מעושר אבל כשיש ריעותא לפנינו כגון פנויה או ארוסה שעיברה דאע"ג דקי"ל דבאומרת לכשר נבעלתי נאמנת כשאין הארוס מכחישה או שאין הארוס לפנינו אפילו הכי כשאומרת שנבעלה לפסול לה או שאומרת לא ידענא הולד ספק ממזר הוי כמ"ש כל הפוסקים ולא אמרי' דאין אדם משים עצמו רשע ואינה נאמנת לומר שנבעלה לאחר שאינו כשר אף דהתם בארוס איכא נמי קצת איסורא וכן בפנויה לכתחילה איכא נמי. קצת איסורא וא"כ תרצה לומר מדבע"כ עבדה איסורא זוטא נאמנת נמי לומר דעבדא איסורא רבה. כ"כ הגאון חכם צבי ז"ל בתשו' סי' ג' ד"ד ע"א וקרא שם להחכם הפוסק בדורו דסבי"ל דגם בכה"ג דעבדא איסורא זוטא אינה נאמנת לומר דעבדא איסורא רבא מטעמא דאין אדם מע"ר טועה טעות גדול

ולענ"ד דברי הרב צבי ז"ל תמוהים בעיני ואנכי לא ידעתי איך כתב דברים אלו בפשיטות וקרא להחכם הפוסק דסבי"ל דגם בכה"ג דעבדה איסורא זוטא אינה נאמנת לומר דעבדה איסורא רבא משום דאין אדם מע"ר טועה טעות גדול וזה תימא דהא אדרבא ממקום שהביא הרב ז"ל ראיה לדבריו דבכה"ג נאמן מוכח כדברי החכם הפוסק דאף בכה"ג אינו נאמן שהרי גבי פנויה או ארוסה שנתעבר' אף שאומרת דלאחר ופסול נבעלה אינה נאמנת ואינו אלא ספק ממזר ואם איתא דהיא נאמנת אמאי לא הוי ודאי ממזר ומ"ש מחיה דקי"ל דנאמנת חיה לומר דבן זה ממזר והוה ממזר ודאי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ' ט"ז מה' איסורי ביאה דין ל"ב ושאר כל הפוסקים ז"ל -אלא ע"כ דהיא אינה נאמנת והיינו משום דאין אדם מע"ר וכן כתב הרב המגיד ז"ל בהדיא בפ' ט"ז מה' א"ב דין י"א על הא דפנויה שנתעברה וכו' וז"ל ואע"פ שחיה נאמנת כל שלא קרא עליה ערער וכו' שאני הכא שאין אדם משים עצמו רשע יע"ש. הנה שכתב ה"ה ז"ל בהדיא דאף בפנויה שנתעברה ואמרה לפסול נבעל' דאינה נאמנת משום דאין אדם משים עצמו רשע והיינו כסברת החכם הפוסק. סוף דבר שדברי הרב חכם צבי ז"ל צל"ע

קע"א אין הולכין. בממון אחר הרוב. נסתפק הרב קרית מלך רב ז"ל בח"ב בשו"ת סי' י"ב דע"ו ע"ב אם הא דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב הוה מדינה דאורייתא או דילמא מדאוריי' גם בממון אזלינן בתר רובא ורבנן הוא דאמרו דלא נזיל בממון אחר הרוב. ולמד מדברי התוס' דמציעא ד"ך ע"א ד"ה איסורא וכו' דמדרבנן הוא ממ"ש וז"ל וי"ל דמ"מ באיסור א"א החמירו דמים שאין להם סוף לא תנשא לכתחלה וכו' ואם איתא דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מן התו' אין מקום לתירוצם דסוף סוף בממון החומרא הוא מן התו' ובמשל"ס הוא מדרבנן. הן אמת שצריך להבין מה ראו חכמים על ככה להחמיר גבי ממון לגבי תובע ולהקל גבי הנתבע מאחר שדין תורה הוא עם התובע ואפשר דמשום ליתא דגזל החמירו בשב וא"ת. אך קשה שאין מקום לקושייתם שהרי גבי סימנין שאינן מובהקין החמירו באיסור והקילו בממון כמבואר שם די"ח סע"ב אשר נמצא דפעמים עושין כן ופעמים עושים כן כאשר ישר בעיניהם. אמנם מדברי התוס' בקמא דכ"ז ד"ה קמ"ל נראה דסבי"ל דהוי מן התו' שכתבו ז"ל אבל גבי ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא וכו' כלומר דהוה פלגא ופלגא עכ"ד הרב קמ"ר ז"ל יע"ש. ותם אנכי ולא אדע אמאי הוצרך להוכיח מדברי התוס' דקמא הנז' דסבי"ל דהוי מן התודה ממ"ש בסוף הדבור אבל. גבי ממון וכו' הא ממה שהקשו שם דאמאי לא ילפי' מק"ו דנפשות דאזלינן בתר רובא וכו' יע"ש. מזה מבואר בהדיא דסבי"ל דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוה מן התור' דאי מדרבנן הוה מאי מקשו דאמאי לא ילפי' מק"ו דדיני נפשות הא מן התורה גם בממון דינא הכי הוה ומדרבנן הוא דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכן מבואר יוצא עוד מדברי התוספות בסנהדרין דף ג' ע"ב דבור המתחיל דיני ממונות יע"ש

ולדידי הדבר מפורש יוצא דהוה דבר תורה מהסוגי' דקמא ריש פ' שור שנגח דמ"ו דתנן שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד וכו' ואמרינן עלה בש"ס אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה. ל"ל למימר זה כלל גדול בדין איצטריך