גזע ישי שכז

קס"ט אין אדם משים עצמו רשע. לא מיקרי משים ע"ר אלא המרשיע את עצמו ואומר כן עשיתי אבל כשאחרים מרשיעין אותו והוא שותק אין זה מרשיע את עצמו. כ"כ הרב כנה"ג בח"מ סי' שמ"ח אות י"ב בשם תשו' הרשב"א ז"ל כ"י. וראיתי להרב מהר"י אלגאזי ז"ל בספרו הבהיר קהלת יעקב אות האלף סי' ל"ז דף ע"ג שהביא להני מילי דהרב כנה"ג בשם תשובות רשב"א כ"י הנז' וסיים עלה וכן נראה דעת התוס' בריש פ"ק דמכות ד"ה מעידין א"ד ז"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה דלא דק כלל בזה דמדברי התו' דריש מכות לא נראה כן כלל דהתוס' ז"ל שם הקשו עלה דתנן התם מעידין אנו באיש פ' שחייב גלות דהיאך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכלת חלב בפ"ק דב"מ וי"ל דמיירי כשיש בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו ואיכא למימר דלא נתכוון אבל קשה מהא דתנן פרק אלו הן הגולין דשונא אינו גולה לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה ואמאי אינו גולה כיון דראו דהוו רגלים לדבר וי"ל דשאני שונא וכו' ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר והשתא ניחא משונא ומ"מ אוהב גולה כשאמרו לו העדים בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו יכול לתרץ דבריו ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד כמו בלא אכלתי חלב אבל כיון דשתק כהודאה דמי עכ"ד ז"ל יע"ש. הרי שכתבו התוס' ז"ל כל בתר איפכא דאילו אומר הוא לא הרגתיו שוגג אלא מזיד הוא נאמן דמזיד היה אע"ג דמשוי נפשיה רשיעא דהרג במזיד. אבל אם העדים אמרו שהרג בשוגג והוא שתק גולה דשתיקתו כהודאה דמיא כלומר דשתיקתו כהודאה שבשוגג הרג. וא"כ איך כתב הרב מהר"י אלגאזי ז"ל דנראה מדברי התוס' אלו כדברי הכנה"ג בשם תשו' הרשב"א כ"י דהיכא דאיהו אינו מרשיע את עצמו אלא אחרים מרשיעין אותו והוא שותק הו"ל רשע דהא מאי דכתבו התו' דכיון דשתק כהודא' דמיא היינו לאידך גיסא דהעדים אינם מרשיעין אותו בעדותן אלא אדרבה מצדיקין אותו שאומרים דשוגג היה ולא רשע הוא ואיהו דשתיק הודאה היא דשוגג היה. ועל עיקר דברי התוס' שכתבו דאם אומר הוא דמזיד היה נאמן ואינו גולה כבר תמהו הגאון מהרש"א שם והרב פר"ח במים חיים דאיך הוא נאמן לומר מזיד היה הא אי אדם משים עצמו רשע ועיין מ"ש הרב מהרי"א ל בספרו ארעא דרבנן אות האלף סי' י"ז לישב דברי התוס' בזה

והנה בעיקר האי סברא דהרב כנה"ג בשם תשו' רשב"א ז"ל איכא לאקשויי לפום ריהטא ממ"ש הרשב"א ז"ל גופיה בשבועות פרק כל הנשבעין הביא דבריו הר"ן ז"ל שם על מתני' דשכנגדו חשוד על השבועה וז"ל הקשה הרשב"א ז"ל שבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד אפי' איכא עדים קרובים למלוה או ללוה דמתרו ביה דילמא איתשילי ולאו מזיד הוא ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד אין אדם מע"ר והעלה בצ"ע יע"ש. והשתא לפי מאי דכתב איהו ז"ל גופיה בתשו' כ"י הנז' דלא מיקרי משים עצמו רשע אלא המרשיע את עצמו ואומר כן עשיתי אבל כשאחרים מרשיעין אותו והוא שותק אין זה מרשיע את עצמו. מאי מקשה שבועת העדות היכא משכחת לה מאן מוכח דעבר עליה במזיד וכו' הא משכחת לה שפיר בשאחרי' מרשיעין אותו ואומרים לו איך נשבעת לשקר ואתה יש לך ידיעה בעדות זו והוא שותק דבכהאי גוונא אין הוא מרשיע את עצמו ורשע וחשוד על השבועה הוא

ואחר החפוש מצאתי להאי תשו' כ"י דהרשב"א ז"ל שהביא הרב כנה"ג והיא בשו"ת הרשב"א ח"ג שנדפס מחדש סי' ק"י שאמר הרשב"א ז"ל דבריו אלו על מה שרצה השואל להכריח דגנב בעדים אינו נאמן לומר החזרתי דאם תמצא לומר דמהימנינן ליה היאך גנב מתחייב בכפל לעולם שהרי כל גנב מרשיע את עצמו הוא שארי יכול לומר החזרתי ולפטור עצמו. ועל זה השיבו הרשב"א זל שם בסוף התשובה גם מה שקראת מרשיע את עצמו כשהוא שותק ואינו טוען שגנב ושלם זה אינו קרוי מרשיע את עצמו אלא במרשיע ואומר כן עשיתי אבל כשאחרים מרשיעין אותו והוא שותק אין זה מרשיע את עצמו אלא ב"ד מרשיעין אותו על פי עדים ואין אנו צריכין להודאתו וזה ברור א"ד ז"ל יע"ש. הנה שדברי הרשבא ז"ל נאמרו על שגנב בעדים והעידו בב"ד לפניו שגנב ואיהו שחק ולא טען שהחזיר הגנבה דאין שתיקתו זו ששתק ולא טען החזרתי חשיב מרשיע את עצמו אלא העדים הם שהרשיעו אותו והב"ד הם שמרשיעין אותו על פי עדות העדים שהרי במה שהעידו העדים שגנב אין צריך להודאתו שיודה גם הוא שגנב כדי שיתחייב כי היכי שיחשב שתיקתו מרשיע את עצמו מטעמא דשתיקה כהודאה ולכן מה שלא טען שהחזיר הגנבה לא חשיב שהוא מרשיע את עצמו להפטר. אמנם היכא דע"י עדות העדים לא מצו ב"ד לחייבו משום דאפשר שהוא שוגג והעדי' אינם יכולין להעיד עדות ברורה דהוא מזיד כה"ג דשבועת העדו' דאף שהעדי' מעידים שנשבע לשקר אפשר דאישתילי ונמצא דצריכין אנו להודאתו דמזיד היה וכי יטעון כן אין