גזע ישי שכה

דנאמן והו"ל רשע היינו משום דס"ל דלא פלגינן דיבורא ומשו"ה ס"ל דאף דכשמעיד על עצמו בלבד אינו נאמן לפסול עצמו ולמשוייה נפשיה רשיעא מ"מ כי מעיד על עצמו ובא בעדותו זו לחייב לאחר כיון דלא פלגינן דבורא לגבי חיובא דהאחר מיקרי רשע ופסול. וא"כ גבי ב' אומרים לו אכלת חלב אם הוא אומר מזיד הייתי גם לרב יוסף אינו נאמן משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר. וצריך לחלק גם לדידיה להאי חלוקא דהתוס' דפ"ק דב"מ דרוצה לעשות תשובה ולכן שפיר תמה מהרש"א זל על דברי התוס' דריש מכות וזה ברור. ועיין מ"ש מהרש"א ע"ד דיבמות דכ"ה הנז' באורך ועיין בתשו' נודע ביהודה ח"א בא"ה סי' ע"ב באופן שדברי ה' אורים ותומים הנז' נפלאו ממני

קסג אין אדם משים עצמו רשע. הא דאין אדם נפסל ע"פ עצמו לא מסבר בעלמא אמרו פן אלא מדינא כדאי' התם רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר ופירש רש"י כלומר ע"י עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות. וכיון דמה"ת הוא נפסל ע"פ עצמו משום קורבה אין לחלק. בשום אופן. כך כתב הגאון מהר"מ מלובלין ז"ל בתשובו' סימן פ"א. ולפום ריהטא יש להשיב על דברי הר"מ מלובלין ז"ל אלו מדברי התוס' דפ"ק דב"מ שכתבנו דבריה' לעיל בסי' קס"א שכתבו לחלק בהאי כללא דהיכא דאינו בא לפסול את עצמו אלא שכוונתו לטובה ומכוין לעשות תשובה אדם משים ע"ר שלא כדברי הגאון הנז' דכתב דאין לחלק בשום אופן ועיין עוד לקמן בסמוך

קס"ד אין אדם משים עצמו רשע הא דאין אדם מע"ר הוא לענין עדות בלחוד דהתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע. אבל במי שהודה על עצמו שעבר עבירה לא משמע מהכא שאין עונשין אותו דהא פ"ק דכתובות אמרי' ההוא דאתא לקמיה דר"ן אמר פ"פ מצאתי א"ל מברכתא חביטא ליה אסבוהו כופרי כו' והראיה ממ"ש פ' בתרא דנדרי' ג' נשים יוצאו'ונוטלו' כתובתן וכו' טמאה אני כו' חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה וכו' אלמא מעיק' דינא נאמנ' היא לומר שהיא אסורה על בעלה ושזנתה ברצונה כ"כ הרשב"ש בסי' תקל"א וכ"כ בסי' תקל"ב דלענין עונש עונשין אותו ע"פ הודאת פיו והביא ראיה מדברי הרמב"ם פי"ח מה' סנה דרין שכתב שאין ב"ד ממיתין ומלקין בהודאת פיו מטעמא דשמא נטרפה דעתו והוא מן המחכים למות וכו' וסיים גזירת הכתוב הוא ומדלא יהיב טעמא משום אין אדם מע"ר דהיא הלכה רווחת שמעינן דההיא לענין עדות דוקא יע"ש. אבל הרדב"ז ז"ל בתשו' סי' תר"ז כתב והוי יודע דאע"ג דקי"ל אין אדם מע"ר וזה שהעיד עדות שקר אין להאמינו הני מילי לענין עונש מלקות אבל לענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים וכיון שהודה שחתם שקר חייב לשלם מדינא דגרמי עכ"ד ז"ל יע"ש הרי שכתב הררב"ז ז"ל בפשיטות הפך דברי הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל דהא דאין אדם מע"ר לענין עונש מלקות נמי אתמר דאין עונשין אותו מלקות על פי הודאתו. ומאי דמייתי הרשב"ש בסי' תקל"ח ראיה מהא דפ"ק דכתובות יש לדחות דההיא משום גדר הוה ולא מדינא דמדינא אין אדם נענש על פי הודאת פיו. גם הראיה הגדולה שהביא שם ממה ששנינו סוף נדרי' חזרו לומ' שלא תהא נותנת עיניה וכו' אלמא מעיקר דינא נאמנת היא לומר שהיא אסורה על בעלה ושזנת' ברצונה. לאו ראיה היא לפי מ"ש התוס' פ"ק דב"מ גבי אמרו לו אכלת חלב בשוגג דכל שהוא מתכוון לטוב' שלא להביא חולין לעזרה נאמן. וא"כ הכי נמי בההיא דהאומר' טמאה אני לך ברצונה לטובה היא מתכוונת שלא תבעל לבעלה באיסור. ועוד דמשום דשויה נפשה חתיכה דאיסורא הוא דנאסרה על בעלה וכמו שכתבו התוס' ביבמות דכ"ה ע"ב סד"ה לימא רב יוסף וכו' גבי אומר נתגיירתי ביני לבין עצמי יע"ש. אמנם מאי דמייתי הרב ז"ל בסי' תקל"ב ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל סוף פי"ח מסנהדרין דכתב דהא דאין ב"ד ממיתין ומלקין בהודאת פיו גזרת הכתוב הוא ויהיב טעמא שמא נטרפה דעתו וכו' נראה. לפום ריהטא ראיה נכונה. ויש לקקשות על הרדב"ז ל ז"ל שכתב דהא דאין אדם מע"ר לענין עונש מלקות אתמר

ברם את זה ראיתי שדברי הרדב"ז ז"ל באו מפורשים בדברי רש"י ז"ל ביבמות דכ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם משים וז"ל ואין אדם משים את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל הודאת פיו כק' עדים דמי ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא עכ"ל ז"ל יע"ש. הרי לך מפורש בדברי רש"י ז"ל דהא דאין אדם מע"ר לענין עונש מלקות ועונש קנס נמי אתמר דאין עונשין אותו ע"פ הודאת פיו לא קנסא ולא עונש מלקות מטעמא דאין אדם משים עצמו וכדברי הרדב"ז ז"ל. ותמהני טובא על הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל שכתב בפשיטו' גמור דלענין עונש מלקו' לא אתמר הא דאין אדם מע"ר ולא עוד אלא שכתב בסי' תקמ"ד דמי שיודע שרשי ההלכות לא יסתפק בדבר שלשון אין אדם מע"ר אין עיקרו אלא על העדות לפי שנאמר בו אל תשת רשע עד וכו'. והוא תימא איך נעלם מעיני קדשו דברי רש"י ז"ל