גזע ישי שכד

המח"ר דאין בזה כדי ישוב לקושיית הרב מ"ץ על הראב"ד ז"ל דהא גם בההיא דעוברת על דת יהודית נמי משכחת לה שהיא מודית ומתכוונת בהודאתה לטובה ולעשות תשובה וכגון שהניחה לפניו לאכול ואמרה שהוא מעושר ואכל ושוב פעם שנית או שלישית שבא לאכול עוד מאותו המאכל עצמו שנשאר ואמרה לו שלא יוסיף לאכול מאכל ההוא שאינו מעושר ושמה שאמרה לו קודם שהוא מעושר שקר ענתה בו דבכה"ג ודאי לפי דברי התוס' נאמנת ולא שייך למימ' אין אדם מע"ר כיון שיש לנו לומר דלטובה קא מכוונה ולשוב מרשעתה ואינה רוצה שיוסיף הבעל וישנה חטאו באכיל' דבר שאינו מעושר על ידיה ועוברת על לפני עור. וא"כ אכתי איכא לאקשויי קושיית הראב"ד ז"ל דלוקמי בהכי ולא שייך תירוצו של הראב"ד ז"ל. אלא ע"כ לומר דהראב"ד ז"ל לא שמיע ליה כלומ' לא ס"ל להאי סברא דחדתי לן התוס' ז"ל אלא איהו ס"ל דאף בכה"ג דאיכא למימר דלעשות תשובה ולטובה קא מיכוונה אינה נאמנת דאין אדם מע"ר ולהכי ניח' ליה ליישב קושייתו בהא דאין אדם מע"ר. ועל התוס' ז"ל ליכא לאקשויי דלפי דבריהם וסברת' אמאי לא מוקמי ההיא דעוברת על דת יהודית בהיא מודה ובכה"ג דכתיבנא דליכא למימר דאין אדם מע"ר לפי דבריהם. די"ל דלדעת התוס' ז"ל ה"ה דהוה מצי למוקמי בהכי אלא דלא שכיח שהיא תודה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם לתרץ כן קושיי' הראב"ד ז"ל. אמנם הראב"ד ז"ל דלא ס"ל לתרץ כן דהא איהו קא קשיא ליה אמאי לא מוקמי בהיא מודה אלמא משמ' ליה דשכיח הוא שהיא תודה. וא"כ כ"ש דשכיחא הודאתה בכה"ג שלא יוסיף בעלה לאכול איסור על ידה ולטובה קא מיכוונה. וא"כ לא משני הראב"ד ז"ל מידי לקושייתו דהן עוד היום קשה דלוקמי בהיא מודית ובכה"ג דאיכא למימר דלעשות תשובה ולטוב' קא מיכוונה דלא שייך למימ' אין אדם מע"ר. אלא מוכח דהראב"ד ז"ל לא ס"ל כסברת התוס' בזה

קס"ב אין אדם משים עצמו רשע. האי כללא מוסכם הוא לכולהו תנאי ואמוראי וליכא מאן דפליג בהאי סברא דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו למשוי נפשיה רשיע' והא דפליג רב יוסף בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני וכו' ואמר דרשע הוא. היינו משום דבא לחייב בעדותו זו לאחריני ומשו"ה הוא דקאמר רב יוסף דרשע הוא דס"ל דלא פלגינן דיבוריה. אמנם היכא דלא שייך להא דפלגינן דבורא ובא להשים עצמו רשע דליכא חיובא לאחרינא. גם לרב יוסף אית ליה להאי סברא דאין אדם משים עצמו רשע משום האי סברא דאדם קרוב אצל עצמו. וכן נמי הא דאשכחן לרבי יהודה ביבמות פרק החולץ דמ"ז ע"א בההיא דאתא לקמיה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי וא"ל ר"י נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך יעש"י התם נמי לאו משום דס"ל לר' יהודה דאדם משים עצמו רשע ולכן א"ל דנאמן הוא לפסול את עצמו. דלאו מטעם עדות נאמן דאדם ק קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר גם לרבי יהודה. אלא הא דפסיל ליה ר' והודה היינו לאוסרו בבת ישראל דשוויה נפשיה חתיכה דאיסור'. כן מבואר יוצא מדברי התוס' ז"ל ביבמות דכ"ה ע"ב ד"ה לימא רב יוסף דאמר כר' יהודה וכו' שכתבו וז"ל תימא דהכא לר"י לית ליה פלגינן דבורא ובפ' החולץ אמרי' ההוא דאתא לקמי ה דר"י ואמר נתגיירתי ביני בין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נחמן וכו' אלמא פלגינן דבורא ומיהו י"ל דהתם לאו מטע' עדות נאמן דקא אדם קרוב אצל עצמו וכו' אלא הא דפסלינן ליה היינו לאוסרו בבת ישראל דשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא וכו' א"ד ז"ל יע"ש. הנה לך מבואר יוצא מדבריהם ז"ל דפשיטא להו להתוס' דליכא מאן דמצי פליג אהאי סברא דאמר רבא דאדם קרוב אצל עצמו ואינו משים ע"ר. וכן מבואר יוצא מדברי הריטב"א בחידושיו ליבמו' דמ"ז עלה ההי' דנתגיירתי כו' ובתוספי הרא"ש שם. ועמ"ש מהרש"א ע"ד התוס' דיבמו' באורך

כי על כן אני תמה מאוד על הגאון מהר"ר יהונתן ז"ל שכתב בספרו הבהיר אורים ותומים בסי' פ"ב בכללי המיגו ס"ק ק"ד דקושיא זו שהקשו התוס' בפ"ק דב"מ על מאי דאמרי' דיכול לומר מזיד הייתי דהא אין אדם מע"ר ונכנסו לחלק דרוצה לעשות תשובה וכו' הוא הכל לפי מאי דקי"ל כרבא בסנהדרין דפלוני רבעני לרצוני אינו נאמן משום דאין אדם מע"ר וכמ"ש התוס' להדיא במציעא דף ג' ע"ב אבל לרב יוסף דס"ל אדם מע"ר וכו' בלא"ה לק"מ ופשיטא דנאמן לומר מזיד הייתי וא"צ לטעם דנתכוון מבלי להביא חולין בעזרה. ובגלל כן לא הבנתי מ"ש מהרש"א בתוס' ריש מכו' דהקשו במעידי' אנו בפ' וכו' ותמה מהרש"א הא אין אדם מע"ר וכו' ולפי מ"ש לק"מ דהתינח לרבא לרב יוסף מאי איכא למימר דגם רב יוסף ע"כ ס"ל משנה וקשיא ליה הך משנה דהא נאמן לומר מזיד הייתי ולדידיה הא מצי שוייה נפשיה רשע ונאמן א"ד ז"ל יע"ש. ותמהני טובא על דברי הגאון ז"ל אלו איך לא שלטו עיני קדשו בדברי התוס' דיבמות דכ"ה דבא מבואר בדבריהם דגם רב יוסף ס"ל להאי כללא דאין אדם מע"ר מהאי סברא דאדם קרוב אצל עצמו ומאי דפליג התם רב יוסף גבי פלוני רבעני לרצוני וסובר