גזע ישי שכג

ולפום ריהטא יש להוכיח דבכהאי גוונא דאיכא רגלים לדבר אדם משים עצמו רשע מהא דאמרי' בפ' בתרא דנדרים דצ"א אמר ר"פ בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה וכו' ואמרי' ליה מתני' היא האומרת טמאה אני לך יש להכתובה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה וכו' ע"ש. ואיכא לאקשויי טובא דבלא"ה היכי מצינן למוקמי מתני' באשת ישראל וברצון והא בכה"ג אינה נאמנת דקי"ל הלכה רווחת דאין אדם מע"ר ואיך קתני האומרת טמאה אני לך יוצאה וכו'. אמנם אי אמרי' דבדאיכא רגלים לדבר כה"ג דאמרן נאמן לשווייה נפשיה רשיעא דכל דאיכא רגלים לדבר לא איתמר ביה האי כללא דאין אדם מע"ר. ניחא דשפיר מצינן למוקמי למתניתין באשת ישראל וברצון וכגון דאיכא רגלים לדבריה כה"ג דאמרן ולהכי הוצרך הש"ס להכריח דע"כ לא מיירי מתני' באשת ישראל וברצון ממאי דקתני דיש לה כתובה דברצון כלום יש. לה כתובה

כי על פי האמור הנה מקום אתי ליישב מאי דקשיא ליה להרב משפט צדק ז"ל ח"א סי' ס"ז על מ"ש הר"ן ז"ל בפ' המדיר גבי ההיא דעוברת על דת יהודית וז"ל והא דלא אוקמא בהיא מודית כתב הראב"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם מע"ר ולא נהירא דלהפסיד כתובתה ודאי דנאמנת וכו' ותמה הר' משפט צדק ז"ל על הר"ן ז"ל שהרי באומר' טמאה אני לך ברצון דמשוה נפשה רשיעה ואפ"ה אמרי' בנדרים במאי עסקינן אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב"ד ז"ל איפכא הו"ל להקשות דכיון דאין אדם מע"ר אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאת ונוטלת כתובה ומהיותר תימה שהרמב"ם ז"ל פסק דבאומרת טמאה אני ברצון אינה נאמנת וכו' א"ד ז"ל יע"ש. אך לפי מאי דכתי' הנה מאי דתמיהא ליה על הראב"ד ז"ל מסוגיא דנדרים לאו תמיהא היא כלל דהתם לאוכוחי ממאי דקתני האומרת טמאה אני לך יוצאה וכו' דלא מיירי באשת ישראל וברצון מכח האי כלל' דאין אדם מע"ר לאו הוכחה מוכרח' היא דשפי' מצינן לאוקומי למתני' באשת ישראל וברצון ואי משום הא דאין אדם משים ע"ר יש לומר דמיירי בדאיכ' רגלים לדבריה דבכה"ג אדם מע"ר כאמור

איברא דנראה דאין ליישב דברי הראב"ד ז"ל ץ בהכי דהא הראב"ד ב"ד ז"ל ממאי דקשיא ליה בההיא דעוברת על דת יהודית אמאי לא מוקי לה במודית ושני לה משום דאין אדם מע"ר מוכח דאיהו ז"ל לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל לחלק בהאי כללא דאין אדם מע"ר כהאי חלוקא דבעי' למימר אנן בעניותין בין היכא דליכא רגלים לדבריו להיכא דאיכא רגלים לדבריו. דאי ס"ל להראב"ד ז"ל דיש לחלק כן. א"כ לא משני הראב"ד ז"ל מידי לקושייתו דאכתי קשה אמאי לא מוקי לה בהיא מודית ובדאיכ' רגלים לדבר דבכה"ג לא אמרי' אין אדם מע"ר. אלא מוכח דס"ל להראב"ד ז"ל דאין לחלק להאי חילוקא דאמרן. והדרא תמיהת הרב מ"צ ז"ל על דראב"ד ז"ל לדוכתא. ולפי דרכינו למדנו מדברי הראב"ד ז"ל הנז' דאין לחלק בהאי כללא דאין אדם מע"ר לכל כי האי חילוקא דאמרן. אלא דאכתי י"ל דאיתיה להאי חילוקא ומאי דלא הוקשה לו להראב"ד ז"ל דלוקמי בהיא מודית ובדאיכא רגלים לדבר הוא משום דבכה"ג לא שכיח כל כך שימצא לה רגלים ושנויא דחיקא הוה לשנוייא הכי ולכן לא משני הש"ס התם הכי. אמנם שהיא מודית שכיח טפי ולכן שפיר הוה מצי לאוקומי בהיא מודית ושני לה הראב"ד ז"ל שפיר משום דאין אדם משים עצמו רשע. ועיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' פ"א דיש ללמוד מדבריו דאף בכה"ג. דאיכא רגלים לדבר א"א מע"ר

קס"א אין אדם משים עצמו רשע. היינו כשבא לפסול עצמו הוא דאינו נאמן אבל כשמתכוון לטובה שבא לעשות תשובה ואינו רוצה לעשות עוד איסור כגון באומר אכלתי חלב במזיד נאמן דהוא כוונתו לעשות תשובה ולטובה מתכוון שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. כ"כ התוס' ז"ל פ"ק ד"במ ד"ג ע"ב ד"ה ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי וכו'. והנה לפי דברי התוס' ז"ל אלו מאי דכתיבנא לעיל בסי' הקודם להוכיח מהסוגיא דפרק בתרא דנדרים. דבדאיכא רגלים לדבר אדם מע"ר יע"ש לאו הוכחה היא. דבאומרת טמאה אני לך ליכא למימר אין אדם משים ע"ר דיש לומר דהיא לטובה נתכוונה לעשות תשובה ואינה רוצה להיות באיסור כל ימיה כיון דאסורה לבעל ולבועל לפי דבריה ומשו"ה ודאי דאין לנו לומר שלא תהא נאמנת ושתבעל בעילת איסור לפי דבריה. וראיתי להרב שער המלך ז"ל פ"ט מה' אישות דמ"ח סע"ד שכתב ליישב בהכי קושיית הרב משפט צדק ע"ד הראב"ד ז"ל בההיא דעוברת על דת יהודית שכתבנו דבריו לעיל בסי' הקודם וז"ל דלפי מ"ש התוס' ז"ל גם באומרת טמאה אני לך לא שייך למימר אין אדם מע"ר משום דלטובה נתכוונה לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה נתכוונה דאיסורא דעבדא עבדא ומשו"ה ס"ל להראב"ד דאין אדם מע"ר ולא אפסידה כתובתה א"ד ז"ל יע"ש. ולפענ"ד אחר