גזע ישי שיט

לו ופותחין לו פתח. בכה"ג פותחין לו בנולד דאע"ג דקי"ל אין פותחין בנולד הכא פותחין בנולד ומתירין לו שבועתו כדי שלא יעבור על איסור תורה דאכילת חצי שיעור דנבלה. כן כתב הרדב"ז ז"ל בחדשות חלק שני בלשונות הרמב"ם סי' תס"ו דף ס"ו ריש ע"ב

קמ"ח אין פותחין בנולד. דוקא בנולד שאינו מצוי ותדיר אין פותחין אבל בנולד המצוי פותחין ומה"ט פותחין לאד' בעניו משום דשכיח. וטעמא דמלתא כיון דהוי מילתא דשכיח ואילו היה נמצא בשעת הנדר לא היה נודר רואין אותו כאילו היה בתוך הנדר ולא ידע אותו הנודר ונמצא שהוא כנדרי טעו' ואם בא בדרך חרטה אין לדקדק בו שהרי נעקר הנדר מעיקרו. כ"כ קצת מפרשים ז"ל והביא דבריהם הרדב"ז ז"ל שם סי' קס"ז דס"ז ע"ב וכתב איהו לדקדק כן מדברי הרמב"ם ז"ל. אבל מר'ן ז"ל בכסף משנה פ"ו מה' שבועות כתב דדעת הרמב"ם ז"ל דאין לחלק בין מצוי לאינו מצוי

קמ"ט אין פותחין בנולד. לא אמרי' אין פותחין בנולד אלא כשמתחרט מהנולד ואילך אבל מתחרט מעיקרא פותחין לו בכל נולד שהרי נעקר הנדר מעיקרו וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב הואיל ועדיין לא ניחם וכו' דוק מינה הא ניחם על שבועתו עקר אותה מעיקרא ופותחין לו אפי' בנולד ומתירין לו. הרדב"ז ז"ל שם ועיין מ"ש מרן ז"ל בכ"מ בפ"ו מה' שבועות ע"ד הרמב"ם ז"ל אלו

ק"ן אין דוחין נפש מפני נפש. מה"ט אמרו ז"ל שכן הדין באומר גוי לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג את ישראל ואם לאו אהרוג אותך והנכרי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו. וכתב הרדב"ז ז"ל על זה בישנו' סי' צ"ב ואני אומר שאין הדברים אמורים אלא בזמן שאי אפשר לו לנכרי להורגו אלא בכלי זיין אבל אם יכול להורגו באבן או באגרוף אין זה חייב למסור עצמו דבלא"ה מצי למקטליה ודבר זה צריך לעיין א"ד ז"ל יע"ש. ולענ"ד מסתבר' לי דגם ביכו' להורגו באבן או באגרוף אין הישראל יכול ליתן לו כלי זיינו להנכרי כדי שיהרגנו בכלי זיין משום דבכלי זיין ודאי יהרגנו שאין הישראל יכול להציל עצמו נגד הכלי זיין משא"כ כשאין ביד הגוי כלי זיין אע"ג דיכול להורגו באבן או באגרוף מ"מ אינו ודאי שיהרגנו באבן או באגרוף דאפשר שישתמט הישראל ויציל עצמו מהכאת הנכרי שלא ימות. באופן דע"י כלי זיין ודאי שימי' משא"כ בשאין כלי זיין ביד הנכרי דאפשר שיציל עצמו הישראל ולא ימות ע"י הכאת הגוי אותו באבן או באגרוף. ואפשר דמפני כך סיים הרדב"ז ז"ל דהדבר צריך עיון

קנ"א אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. היינו לעניין דיני העבד לצאת בשש ובסימנים או להתירו בשפחה. אבל מ"מ קנוי הוא קנין הגוף לענין שעבוד ולהצריכו גט או לקנות עצמו בכסף ולא סגי במחיל'. כ"כ הריטב"א ז"ל בחי' ליבמות דמ"ו עלה דחזי מר הני דבי ר"פ וכו' והביא דבריו הרב הנמוק"י ז"ל פ' החולץ שם. וכתב מר"ן ז"ל בב"י יו"ד סי' רס"ז דהרמ"ה ז"ל חולק על סברא זו יע"ש ואיכא לאקשויי טובא לפום ריהטא על האי סברא דהריטב"א ז"ל מהא דאמרי' בגיטין דס"ה מתיב רב איויא מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים לעבד ולשפחתו העבריים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר שני זה וכו' האי שפחה היכי דמי אי דאתיא ב' שערות מאי בעיא גבי אלא לאו דלא אתיא שתי' שערות ומשני הב"ע במעשר בזה"ז דרבנן ופרכינ' ואמה בזה"ז מי איכא והתניא אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכו' יע"ש. ואם איתא להאי סבר' דהריטב"א ז"ל דהא דאמרי' דאין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג היינו דוקא לענין דיני העבד לצאת בשש וכו' אבל מ"מ קנוי הוא קנין הגוף לענין שעבוד ולהצריכו גט או לקנות עצמו בכסף. מאי פריך הש"ס ואמה העבריה בזה"ז מי איכא והתניא אין ע"ע נוהג וכו' הא גם בזה"ז נוהג דין ע"ע לענין זה דהוא קנוי לו קנין הגוף וכי תניא ההיא דאין ע"ע נוהג אינו אלא לענין דיני העבד לצאת בשש ולהתירו בשפחה וא"כ שפיר יש לומר דהך ברייתא דמערימין על המעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים לעבדו ושפחתו העבריים דמיירי בזה"ז וכדמשני הש"ס ומאי פריך ואמה בזה"ז מי איכא וכו'. אלא מוכח דאין ע"ע נוהג בזה"ז כלל אף לענין שיהא גופו קנוי להצריכו גט או לקנות עצמו בכסף ולהכי כיון דקתני תנא דברייתא לעבד ושפחתו העבריים ע"כ דמיירי בזמן שהיובל נוהג דאיכא עבד עברי משא"כ בזמן הזה דליכא שם זה דעבדו' ושפחו' בעברי ועבריה כלל רק פוע' או שכיר מתקרי לא עבד עברי ותו לא מידי

קנ"ב אין פוסקין צדקה על היתומים אפי' לפדיון שבויים. הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"ב חח"מ סס"י ס"א כתב על זה וז"ל ויש לשאול כיון דכל מידי דנטירותא רמי עלייהו דיתמי צדקה נמי מילת' דנטירות' היא שהיא השומרת אותנו מן האומות כי הא דאמר להו רבא