גזע ישי שיח

עלה בפרק השוחט ד"מ ע"ב דאי לאו הא דר"ה דאמר אפילו שחט בו סי' אחד אמינא מאי מעשה מעשה רבה יע"ש ולהכי מייתו רש"י ז"ל הא דעשה בה מעשה ולא מייתי הא דאמר ר"ה שחט בה סי' א' משום דע"כ הך סוגיא דפ' מרובה לא איירי אלא במעשה רבה דאוסר מדאורייתא משא"כ במעשה זוטא כי הא דר"ה לא אסיר אלא מדרבנן והשתא תו. לק"מ על סברת רש"י והתוס' ז"ל מהך סוגיא דפרק מרובה דהתם מיירי במעשה רבה וע"כ לא קאמרי ז"ל דע"י מעשה אינו אוס' אלא מדרבנן אלא במעשה זוטא. והא דפרכי' התם בתר הכי לר"מ דמחייב שוחט לע"ז בד' וה' דהא כי שחיט ביה פורתא אסרה ולאו דמריה קטבח יע"ש דמבואר דאפי' שחט בה פורתא דהיינו אפי' סי' א' אסרה מדאורייתא אע"ג דלא הוה אלא מעשה זוטא היינו משום דשמעי' ליה לר"מ גבי מסכך גפנו על תבואתו של חברו דאדם אוסר דבר שא"ש אפי' דלא עביד שום מעשה כלל בתבואתו של חברו רק עיקר מעשהו בגפנו כדאי' בפ' הערל ד ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה אין אדם אוסר וכו' יע"ש ועדין צריך להתיישב בזה. ועיין ברש"י תמורה דף כ"ט ע"א ד"ה אימא תשתרי וכו' דמוכח להדיא מדבריו דהא דאדם אוסר דבר שא"ש אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין אדם אוסר יע"ש ובתוס' ד"ה איצטריך וכו' ועיין שם בהסוגיא ודוק היטב. ותו לא מידי

קמ"ו אין מתירין את הנדר עד שיחול: כתב הרב מהר"מ בן חביב ז"ל בתשו' הובאה בשו"ת גינת וורדים חי"ד כלל ב' סי' ב' דהא דאין מתירין את הנדר עד שיחול אינו אלא חומרא דרבנן דמן התורה מתירין קודם שיחול יע"ש. והרב גנת וורדים ז"ל כתב עלה דלא מסתבר. גם הרב מהר"מ ישראל ז"ל בשו"ת משאת משה ח"ב חי"ד סי' ו' כתב דלא מסתבר דא"כ לא היו מחמירין כ"כ לומר דאם התירוהו אינו מותר יע"ש. והא ודאי לא מכרעא להכריח דהוה מדאוריי' דשפיר י"ל דאינו אלא מדרבנן ונראה בעיניהם להחמיר בזה כדי להעמיד דבריהם דאף אם התירוהו אינו מותר

האמנם לדידי חזי לי להוכיח דהוה דאורייתא ודלא כהרב מהר"מ ן' חביב ז"ל מהא דכתב רש"י ז"ל בנדרים ד"צ ע"א עלה הא דאמרינן התם אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר כלום אא"כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ופרש"י ז"ל אבל בנדרים שצריך שאלה לחכם דברי הכל אינו מתיר אא"כ חל הנדר כדכתיב לא יחל דברו דמשמע כל זמן שאין שם מעשה בנוי אלא דבור בעלמא שעדין לא חל הנדר לא יחל החכם והאי דדרשי' מיניה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר קאמר ע"כ יע"ש. והשת' אם איתא דהא דאין מתירין את הנדר עד שיחול אינו מדאורייתא והאי קרא דלא יחל דברו דדריש מיני' להאי מלתא דאין מאירין עד שיחול לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמ' דאין הא דאין מתירין עד שיחול אלא מדרבנן. מחי קשיא ליה לרש"י ז"ל מהא דדרשי' מהאי קרא דלא יחל דברו דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו וכתב ליישבו דהכי קאמר אבל אחרים מוחלים לו בזמן שחל הנדר. הא האי דרשא דדרשי' דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו הוה דרש' גמור' מדאורי' והרי מדאוריי' הכי הוה דמתירין אף קודם שיחול וא"כ מאי דדרשי' מהאי קרא דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין הוה אף קודם שיחול קאמר דמדאוריי' הכי הוה דאפי' קודם שיחול מתירין ומאי דדרשי' מהאי קרא דלא יחל דברו לדרשא זו דאין מתירין עד שיחול לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמ' הוה ואמאי כתב רש"י ז"ל דהא דדרשי' מיניה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו היינו בזמן שחל הנדר קאמר. אלא מוכח דגם האי דדרשינן מהאי קרא דלא יחל דברו דאין מתירין את הנדר עד שיחול דרשא גמורה מדאוריי' הוה דמדאוריי' אין מתירין את הנדר עד שיחול ולהכי איצטרך שפי' רש"י זל לפרושי דלפ"ז הא דדרשי' נמי מהאי קרא דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין היינו בזמן שחל הנדר קאמר. וכן מוכח נמי מדברי הר"ן שם שכתב וז"ל דכתי' לא יחל דברו לא יעקור חלות דברו ודייקי' הא אחרים עוקרין למא אין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר ע"כ. וממאי דכתב ודייקי' כו' אלמא אין חכם מתיר וכו' מוכח דדרשה גמורה ודיוק גמור הוא לא אסמכתא בעלמא. וכן יש להוכיח ממ"ש עוד שם הר"ן ז"ל ע"ב דהכי פסקי רבוואתא כוותיה דרב פפי לחומר' יע"ש. ואם איתא דאין הא דאין מתירין את הנדר עד שיחול אלא חומרא דרבנן הו"ל לרבוואת' למיפסק לקולא דמתירין לא לחומרא דהא קי"ל דבדרבנן אזלי' לקולא. אלא מוכח דהוא דבר תורה ולכן שפיר כתב הר"ן דה"ט דרבוואתא דפסקו כר"פ משום דהוה לחומ' וכדקי"ל בכל ספיק' דאוריי' דהוה לחומר'. כנ"ל ותו לא מידי

קמ"ז אין פותחין בנולד. ומסתברא דמי שנשבע לעשות דבר איסור מן התורה דשבוע' חלה עליו כגון שאמר שבוע' שאוכל פחות מכזית דנבלה דקי"ל דשבועה חלה על חצי שיעור ודינא הוה שיאכל החצי זית דנבלה ולא יעבור. על שבועתו. ואם אפשר ע"י פתח וחרטה מתירין