גזע ישי שטז

רבה אבל על ידי מעשה זוטא אינו אוסר אלא מדרבנן

ולכאורה נראה להוכיח דאף ע"י מעשה אין אדם אוסר דבר ש"ש מדאוריי' אלא מדרבנן מהא דגרסי' בע"ז פ' ר"י דנ"ד ע"א דאמרי' עלה דר"ה דאמר היתה בהמת חברו רבוצה בפני ע"ז כיון ששחט בה סי' א' אסרה מנ"ל דאסרה כו' מכלים דאחז דכתיב ואת כל הכלים כו' ואמר מר הכנו שגנזום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם והא אין אדם אוסר דבר שא"ש אלא כיון דעבד בהו מעשה איתסרו להו ה"נ כיון שעשה בה מעש' אסרה ופרש"י איתסרו להו גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסו' עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמרי' ליפרקו וליפקו לחולין ע"כ יע"ש. הרי שפי' דאיסור כלים דאחז רבנן הוא דגזרו לאוסרם וכן פרש"י ז"ל שם לעיל דנ"ב ע"ב על מאי דאיבעיא לן התם כלים ששמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בבה"מ ופשיט לה דאסורים וכו' ופרכי' כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו היכנו והקדשנו מאי לאו היכנו דאטבלינהו הקדשנו דאקדושינהו ומשני היכנו שגנזנום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם ופרש"י והקדשנום דאקדשינהו שחזרו ומשחום בשמן המשחה אלמא כיון דמדאורייתא לא מיתסרי דהא הקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שא"ש אינהו נמי לא גזרו עלייהו הואי' ולאו בני דעה נינהו שהחזרתי כו' שהקדשנו אחרים תחתיהן אבל הנך קנסוהו רבנן וגנזום ע"כ יע"ש. וכיון דכלים דאחז לא נאסרו אלא מדרבנן ואנן ילפי' מנייהו דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה שמע מינה דהא דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אינו אלא מדרבנן. וכן מבואר יוצא מדברי התוס' ז"ל שם ד"ה ברוך דכלי' דאחז מדאוריי' מותרים משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש יע"ש. וכן מוכח מדבריהם בפ' השוחט ד"מ ד"ה הא כו' יע"ש וכן מבוא' יוצא בהדיא מהש"ס בע"ז שם דכלי אחז אינו אלא מדרבנן דאי מדאוריית' נאסרו ומשום דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה מדאוריי' איך פשיט התם מכלים דאחז למיסר לכלים דבית חוניו הא שאני כלים דאחז דנעבד בהו מעשה לע"ז דאסורים מן התורה משא"כ כלים דבית חוניו אליבא דמ"ד דלאו בית ע"ז היא דהא אליבא דהאי מ"ד קבעי התם מדאוריי' לא אסירי ומנ"ל למיסרינהו מדרבנן אלא ע"כ דכלים דאחז נמי מדאוריי' משרא שרו ורבנן הוא דאסרום ולהכי שפיר פשיט לה לכלים דבית חוניו למסרינהו מדרבנן כי היכי דגזרו רבנן ואסרו כלים דאחז וזה ברור. וא"כ עכ"ל דהא דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אינו אלא דרבנן ככלים דאחז דהא מנייהו ילפי' לה

האמנם מדברי הרשב"א ז"ל במשמרת הבית ד"י ע"ב ודי"א ע"א מבואר יוצא דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה מדאוריי' יע"ש וכן מבואר יוצא מדברי הרא"ה בבדק הבית שם דלמ"ד ע"י מעשה אדם אוסר מדאורייתא הוא וכן כתב הרשב"א ז"ל בהדיא כמשמרת הבית דקל"ח ע"א וז"ל וכבר כתבתי עליו מגלה טעותו הגמורה בכל וראיות ברורות שהלכה כמ"ד שאדם אוסר דבר שא"ש דבר תורה וכו' יע"ש. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל הביא דבריו הר"ן ז"ל פ' ר' ישמעאל עלה דתנן ע"ז שהניחוה עובדיה וז"ל גרסי' תו בגמ' כי אתא עולא אר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה וכו' ומוכיחין לה מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר שא"ש כלומר ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לל פרקינהו לאשתמושי בהן הדיוט אלא כיון דעבד בהו מעשה איתסרו להו וכו' וסובר הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בביטול בעלמא סגי וכו' והוזקקו לומר כן מדאמרי' בגמ' אמר ר"י אמר ר"י אמר רב ישראל שזקף לבנה וכו' ומקשי' עלה מאי ראיה דילמא ע"י מעשה. ותי' הרמב"ן ז"ל דאפ"ה בביטול בעלמא סגי ועיקר קושיא ליתא די"ל דרב יהודה סבי"ל כמ"ד אין אדם אוסר דבר שא"ש ועוד וכו' יע"ש. והשת' אם איתא דהא דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אינו אלא מדרבנן מאי מקשה עלה דאמר ר"י אמר רב ישראל שזקפה לבנה וכו' דילמא ע"י מעשה דהא התם מייתי מקרא דכתיב ואשריהם תשרפון באש יע"ש ואי משום מה שאסרום הגוים ע"י מעשיהם זה אינו אלא מדרבנן ואתי קרא לדרבנן אלא מוכח דהא דאדם אוסר ע"י מעש' מדאורייתא היא לדעת הרמב"ן ז"ל וכן נראה דעת הר"ן ז"ל מדלא דחי לה לראיי' הרמב"ן ז"ל בהכי

והנה הרב מחנה אפרים ז"ל בנמוקיו על לשונו' הרי"ף והר"ן ז"ל דף ד' ע"ג כתב ע"ד הר"ן דע"ז הנז' וז"ל נ"ב לא הבנתי זה דהא דאדם אוסר דבר שא"ש היינו מדרבנן אב. מן התור' ליכא איסורא א"ד ז"ל יע"ש. ואחרי המחיל' רבה מכבוד רבנותי' דמר דלא זכר שר דברי הרשב"א ז"ל דבמשמר' הבית הנז' דבא מפורש להדיא בדבריו דמן התורה אדם אוסר דבר שא"ש. והכי נמי הוה דעת הרמב"ן ז"ל וכאמור וזה ברור

איברא דק"ט על סברתם הלזו דהוי מדאוריי' מהא דפ' ר"י דגמרי' לה להא דאדם אוסר ע"י מעשה מכלים דאחז דמוכח דאינו אוסר אלא מדרבנן. ועיין בס' יד אהרן דקנ"ו סע"ב בשם הר'ב הכהן ז"ל דכתב דלדעת רש"י ז"ל אדם אוסר