גזע ישי שו

עובר על דברי תורה וכמ"ש למעל' דילפי' לה מזרוע בשלה דקרינן לה חידוש משום דמבטלין אותו לכתחל' אלמא שאין מבטלין אי"ל דאוריי' הוא עכ"ל הרשב"א ז"ל שם יע"ש. הנה שכתב הראב"ד ז"ל דמשו"ה גבי הא דאגוזי פרך לא הוי הא דפצען אלא מדרבנן משום דכבר נתבטל מדאוריי' חד בתרי. וא"כ הרי מוכח להדיא מדבריו דכי נתערב דלא בטיל מדאורייתא כי מוסיף עליו ומבטלו עובר אדאוריי' דהרי הוא מבטל איסור תורה

האמנם ראיתי להרב מהרד"ף ז"ל בס' מזמור לדוד סי' צ"ט דע"ו ע"א מן הספר דפשיטא ליה דכל שאין האיסור בעין רק נפל להיתר מין בשאינו מינו ואין בו ששים דאע"ג דלא בטיל מדאורייתא שרי לכ"ע להוסיף עליו לכתחל' מדאוריי' יע"ש. ולדידי אחרי המחי' רבה דהא ליתא ומה שהאריך עוד שם הרב הנז' דע"ג ע"ב ודע"ד ע"א בזה יש להשיב על דבריו ובפרט במה שהוכיח מסוגיא דנזיר ממאי דנפיק לר"ע דטעם כעקר דאורייתא מגיעולי גוים והשתא אם איתא דאע"ג דאין האיסור בעיניה אלא טעמא בלוע בדבר אחר אפ"ה איכא ביה איסור דאוריי' לבטלו היכי בעי תלמודא לאוכוחי מינה דטעם כעקר דאוריי' דילמא לעולם אימא לך טעם כעקר שרי מה"ת וכלי מדין נמי אם עבר ובשל בהן אפי' הם בני יומן משרא שרי התבשיל והא דהצריך הכתוב הכשר היינו לפי שאין מבטלין אי"ל ולכך הוה אסיר לן לערב היתר כדי לבטלו ולאוכלו והצריכן הכתוב להגעילן כדי להוציא האיסו' הבלוע ולהשליכו דהשת' אינו מבטל האיסור אלא ודאי צ"ל דכל כה"ג שאין האיסו' בעין לא שייך ביה אין מבטלין אי"ל מן התורה והשתא שפיר מוכיח תלמודא מדמצרכינן הכתוב הגעלה ש"מ טעם כעקר דאורייתא א"ד ז"ל יע"ש. והם דברים תמוהים ולא ידענא מאי קאמר מר דהא אי אמרת דטעם כעקר לאו דאורייתא רק דרבנן אבל מדאורייתא משרא שרי תו לא צריכנא לבטלו כדי להתירו באכיל' דהא אף בלא ביטול כיון דליכא אלא טעמא שרי מדאורי'. ולמאי הוצרך התור' הגעלה לכלי מדין כי היכי דלא ליתו לאכו' טעם הבלוע בהן הא טעמ' הבלוע בהן היתיר' הוא באופן דלא ידענ' מאי קאמר מר. גם מ"ש שם בסוף דבריו דמצא להדיא כדבריו בדברי הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שכתב ולא עוד אלא אפי' מי שדוחק אותה הלכה ומסיק מינה דאסור לבטל איסו' מדאוריי' היינו לבט' איסור בעינו כעין זרוע וכו' הרי בהדיא כמ"ש וחדאי נפשאי שכיונתי למדור האמת א"ד הרב ז"ל שם יע"ש אחרי המחי"ר אדרבא מדברי הרשב"א ז"ל הנזכר' מוכח כל בתר איפכא דאף בשאין האיסו' בעין כל שאינו פוגם לתערובתו אסו' מדאוריי' לבטלו למ"ד אין מאי"ל מדא ריי' וכן מוכח נמי להדיא מדברי הרשב"א בחידו' לחולין פ' ג"ה בשם הראב"ד ז"ל וכמ"ש לעיל. באופן דבהא סלקינן דכל שלא נתבטל מדאורייתא כגון מין בשאינו מינו שנתער' ואין בו ששים והוא בנותן טעם דלא בטיל מדאוריי' בפחו' מס' אסור להוסיף עליו היתר כדי לבטלו מדאוריי' למ"ד אין מבטלין אי"ל הוה מדאורייתא. כנלע"ד ותו לא מידי

קל"ז אין מבטלין איסור לכתחלה. אפילו למ"ד דמדאורייתא אין מבטלין אי"ל היינו כי מתכוין לבטל האיסור כדי ליהנות מהאיסור אבל באינו מתכוין לבטל. האיסור כי הא דגיעולי כלי נכרים דאין כונתו אלא להכשיר הכלי שרי כ"כ הר"ן ז"ל פרק אין מעמידין גבי קנקנים של נכרים

ונסתפקתי בסברת הר"ן ז"ל הלזו אם היינו דוקא בכהאי גוונ' דגיעולי כלים דמעשיו מוכיחין על כוונתו דלא חפץ באיסור' שהרי אדרבא הוא טריח להגעיל את הכלי כדי שיפלוט האיסור הנבלע בו ולהכי אף כי ממילא הנה הוא מבטל איסור הבלוע ברוב היתר דמי ההגעלה וכי נהנה אח"ך מן המים הרי נהנה מהאיסור שביטלו מ"מ כיון דאיהו לא חפץ באיסורא שרי אבל היכא האין מעשיו מוכיחין דלא ניחא ליה באיסורא אף שאין כוונתו לבטל האיסור משהו הבלוע אלא עיקר כוונתו לתקן בו המאכל אפ"ה אסור דכיון דאין מעשיו מוכיחין על כוונתו דלא חפץ באיסורא לא אזלינן בתר מחשבתו דלא מכוין לבטל האיסו' אלא בתר מעשיו דהרי הוא מבטל אי"ל. או דילמא כל שאין כוונתו לבטל האיסור אף שאין מעשיו מוכיחין על כוונתו שרי כיון דסוף סוף איהו בדידיה אינו מכוין לבטל האיסור

והנה טרם בואי לפשיטות ספקינו אמרתי לבאר כוונת עיקר דברי הר"ן ז"ל דנראין לכאו' בלתי מובנים דהנה הר"ן ז"ל כתב סברא הנז' על מאי דאיבעיא לן התם בקנקנים של גוים מהו לתת לתוכן שכר וז"ל ומהא שמעינן שהמים של מילוי ועירוי מותרים בשתיה והקשה הרשב"א ז"ל א"כ מצינו שמבטלין אי"ל שהרי נותנין מים או שכר בכלי זה כדי לבטל טעם היין והמים והכלים מותרים ותירץ לו הר"י ז"ל שבליעת היין אינן אלא משהו וכיון שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם מבטלין אותו לכתחלה וכו' וכ"כ הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו וכו'. ולי גברי