גזע ישי שד

רחמנא ולא מעשר ספק וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש ז"ל הא ודאי כי משל' הצפור הויא תקל' והיה למכשול עון דניהי דאחר שילוח נתבט' ומותר לאוכלו לכתחל' היינו משום דכיון דאיהו דקא אכיל ליה לית ליה ידיעה בתחלה דאיסורא הוא התירה תורה ספק זה אבל כיון דמ"מ מידי ספיקא לא נפיק וכלפי שמיא גליא דאיסורא קא אכיל בעיניה אין לך תקלה גדולה מזו שבאתה תקלה זו ע"י שאוכל דבר איסור שהותר מחמת חסרון ידיעתו של נאכל שהרי מה שהותר לו לאוכלו הוא מפני שאמרה תורה אחרי רבים להטות וכל חד דאתי לידיה אמרי' דאין זה הצפור האסור ואיסורא ברובא איתיה וכלפי שמייא גליא דהאי ניהו דאתי לידיה דאיסורא הוא והרי זה האוכלו נכשול נכשל וברור. באופן דמכל זה נראה דביבש ביבש ובבע"ח דביטולו משום כל דפריש מרוב' פריש ובא לאוכלו איסור בעיני' לכ"ע אסור לבטלו לכתחל' בידים ועד כאן לא אמרו תוס' ז"ל ודקיימי בשיטתייהו דמדאורייתא מותר לבטל אי"ל אלא בדבר דלא אתי למיכליה אלא ע"י תערובת דהיתירא וכמ"ש לא שלא מצאתי בשום חד מהמחברים קמאי ובתראי דחלקו בכך. ואל תשיבני ממ"ש הרשב"א ופסקו מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' ק"ט סעיף א' דיבש ביבש דחד בתרי בטיל לא שרי ליה לאוכלו אלא חד חד אבל ב' בב"א לא ויהיב טעמא למילתא משום דכי אכיל חד חד כל אחד ואחד אנו אומרים זו דהיתירא ואף האחרון מותר משום דאמרי' דזה שנאכל היה דאיסורא וזה ד דהיתירא משא"כ כי אוכלם בב"א ומטעם זה כתב דאסור לבשלם בכ"א בקדירה משום דנמצא מערב האיסור בהיתר ונותן טעם ומתפשט האיסור בכל ההיתר יע"ש. הרי דכתב היפך סבר' דילן מהקצה לקצה. הא ליתא דודאי מדרבנן דאסרו מין במינו. בנותן טעם משום מין בשאינו מינו מש"ה טפי יש לאסור כי אוכלו ע"י תערובת אבל יבש ביבש דנאכל כל חד וחד כיון דליכא טעמא אוקמוה אדאורייתא וכמ"ש הרשב"א ז"ל. אבל מדאוריי' דמין במינו חד בתרי בטיל משום דליכא טעמא אדרבא הסברא כל בתר איפכא וזה פשוט. ועיין מ"ש הרא"ה ז"ל בב"ה דק"ז ע"כ ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל במשמרת הבית דף קכ"ח ע"ב

ואחר עבור כמה שנים בא לידי ספר נודע ביהודה מהדורא בתרא חיו"ד סי' מ"ה נדפס מחדש שכתב שם וז"ל אני אומר דבר חדש בדין לבטל איסור לכתחלה הרי הרשב"א והר"ן שכתבו בשם התוס' שמן התורה מותר לבטל איסור לכתחל' לישב סוגיא דזרוע בשלה שהזרוע עצמה לא נתבטלה כלל ונשארה באיסור' לזר והיא נתנה לכהן אחר בישו' רק הטעם דמפיק מהזרוע ונבלע בשאר האיל הוא אבל יבש ביבש לבטל האיסור והוא נשאר בעין והוא בעולם ובאיסורו עומד שאם יבא אליהו ויאמר שזה היא החתיכה האסורה הרי הוא עומד באיסורו הקדום אלא כל זמן שאין מכירין אותו גזירת הכתוב אחרי רבים להטות ועכ"פ האיסור הוא בעין ויכול לחזור לאיסורו בזה לכ"ע לדעתי לא התירה התורה לבטלו לכתחלה ואיך אפשר שדבר שאפי' אחר ביטול אם יוכר יהיה אסור. לבטלו עתה והרי עתה הוא מכירו אבל טעם הנבלע בזה כשנתבטל אין כאן טעם איסור כלל וכיון שנתבטל אין כאן טעם כל ובפרט בזרוע בשלה שהיה בו ששים או מאה לכל מר כדאית ליה דבזה אין אנו צריכין להתירו מטעם אחרי רבים להטות רק כיון שיש כאן ששים אין כאן טעם כלל ולא נשאר שום איסור. בזה ס"ל להתוס' שמותר לבטלו לכתחלה מן התו' זהו הנלע"ד ובזה ניחא מה דאמרו שלהי חולין בצפורי עיר הנדחת לא אמרה תורה שלח לתקלה ועיין בשער המלך ז"ל פרק ט"ו מהלכות מ"א הלכה כ"ה עכ"ל יע"ש. הנה שהגאון מהרי"ח ז"ל קדמני לחדש האי סברא דאמרן דביבש ביבש לכ"ע אין מבטלין אי"ל דבר תורה וסיים דבהכי ניחא מ"ש בשלהי חולין בציפורי עיר הנדח' לא אמרה תורה שלח לתקל'. אלא שבעי' טעמו שכתב הגאון לחידוש דין זה יש להשיב כמובן. ואנן בעניותין הרחבנו הביאו' בזה בטע' רויח' וכתבנו סיוע לסבר' זו מדברי הרא"ש כמש"ל

האמנם השתא הכא אנכי הרואה דיש להוכיח מדברי הרשב"א ז"ל במשמרת הבית דלמ"ד אין מאי"ל אינו אלא מדרבנן ה"ה ביבש ביבש ליכא איסור דבר תורה לבטלו לכתחלה שכתב שם דק"ט ע"ב על מ"ש שם הרא"ה ז"ל בבדק הבית להשיג על דבריו בתורת הבית שם בענין נותן טעם לפגם מותר דכתב הרשב"א דפגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה אלא אפי' פוגם קצת. שהרי קדירה שאינה בת יומא אינה אוסרת. וא"ת והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרי' לה והתם נבלה הראויה לגר שמה נבלה לא קשיא דהתם להתירה בפ"ע והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אסירא אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא פוגם בתערובתו מותר דלא חשיב נתינת טעם כיון שהוא פגום ע"כ דברי הרשב"א ז"ל בת"ה. וכתב על דבריו אלו הרא"ה ז"ל בבד"ה ואינו נכון כלל דא"כ לפי דבריו פליטת קדירה זו שאינה בת יומא הוא שאינה אוסרת משום דנתינת טעם שלה אינו